סיכום בעברית של המאמר: The price of uniformity: language, family and personality adjustment in the immigrant second generation

מחיר האחידות: שפה, משפחה והסתגלות אישיותית בדור השני של המהגרים

ארצות הברית ידועה כמדינה של מהגרים, אבל גם כ"בית קברות" לשפות. ילדי המהגרים לומדים אנגלית מהר מאוד, ובתוך שנים ספורות רבים מהם כבר אינם מסוגלים לנהל שיחה של ממש בשפה שבה מדברים הוריהם. בעיני רוב הציבור ורוב קובעי המדיניות זהו סימן להצלחה: הילד השתלב, הוא אמריקני לכל דבר. אבל מה קורה בבית, כשההורים ממשיכים לחשוב, לכעוס ולאהוב בספרדית, בווייטנאמית או בטגלוג, והילדים כבר עברו לגמרי לאנגלית?

אלחנדרו פורטס ולינגשין האו, שניים מחוקרי ההגירה הבולטים בארצות הברית, שואלים אם המעבר המלא לאנגלית הוא באמת התוצאה הטובה ביותר בעבור ילדי המהגרים ומשפחותיהם. הם מציעים להפסיק לחשוב על הסתגלות לשונית כבחירה בין שתי אפשרויות, שימור שפת המוצא או התבוללות מלאה באנגלית, ולבחון כמה דרכים שונות שבהן מתגבשת השפה של הדור השני: מי שעברו לאנגלית בלבד, מי ששולטים היטב בשתי השפות, מי שנשארו בעיקר עם שפת ההורים ומי שאינם שולטים היטב באף אחת מהן. השאלה היא איך כל אחת מהדרכים האלה קשורה ליחסים עם ההורים, לסכסוכים ולתחושת הקרבה במשפחה, וגם לדימוי העצמי של המתבגרים ולשאיפות הלימודיות שלהם.

החוקרים בודקים גם רעיון מתחרה ומשכנע למדי: אולי מה שחשוב הוא לא באיזו שפה מדבר הילד, אלא אם הוא והוריו מצליחים לדבר זה עם זה, ואז הורים שלמדו אנגלית היטב יכולים לפצות על אובדן שפת האם. כמו כן נבחן אם בנים ובנות, שהוריהם מחנכים אותם לעתים קרובות בדרכים שונות, עוברים את התהליך באותו אופן.

כדי לענות על השאלות האלה נעזרים החוקרים במחקר אורך גדול שעקב אחרי יותר מחמשת אלפים בני נוער ממשפחות מהגרים במיאמי ובסן דייגו, בני 77 לאומים, מכיתות ח' ו־ט' ועד סוף התיכון, וראיין גם כמחצית מההורים בשפתם. מעקב לאורך שלוש שנים מאפשר לבחון לא רק מה קשור למה, אלא גם מה קדם למה.