סיכום בעברית של המאמר: Oliver Stone's JFK: Commercial Filmmaking, Cultural History, and Conflict

JFK של אוליבר סטון: קולנוע מסחרי, היסטוריה תרבותית ועימות

בדצמבר 1991 עלה לאקרנים סרט באורך שלוש שעות על אירוע שהתרחש כמעט שלושים שנה קודם לכן: ההתנקשות בנשיא ג'ון פ. קנדי בדאלאס. JFK של אוליבר סטון, בכיכובו של קווין קוסטנר בתפקיד התובע המחוזי ג'ים גריסון, עוד לא הגיע לבתי הקולנוע וכבר הותקף בחריפות. עיתונאים ותיקים, אנשי ועדת וורן לשעבר ופובליציסטים מכל הקשת התווכחו על השאלה אם מותר לבמאי הוליוודי לספר מחדש פרק כואב כל כך בהיסטוריה האמריקנית, ולערבב צילומים תיעודיים, שחזורים ודמיון לכדי סיפור אחד. הוויכוח לא נשאר על דפי העיתונים: פחות משנה אחרי הבכורה כבר נחקק חוק שעסק בפתיחת התיקים הממשלתיים על ההתנקשות.

מאמרו של ויליאם רומנובסקי יוצא מהסערה הזאת ושואל מה היא מלמדת על הקולנוע כמעביר של היסטוריה ותרבות. מה קורה כשבמאי מסחרי, שכפוף לכללי העלילה ההוליוודית, לציפיות הקהל ולמשקיעים, לוקח על עצמו גם את תפקיד ההיסטוריון? ומדוע דווקא הסרט הזה, ודווקא בראשית שנות התשעים, עורר תגובה עזה כל כך?

כדי לענות על כך רומנובסקי עוקב אחר הדרך שבה בנה סטון את סיפורו: ההשראה מ"רשומון" של קורוסאווה ומהגיבורים הפשוטים של פרנק קאפרה, השימוש בדימויים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי, הבחירה בגריסון כגיבור, והסצנות והדמויות שנבנו לצורכי הדרמה. הוא בוחן גם את שתי הטענות המרכזיות שהסרט מציג, על תוכניותיו של קנדי בווייטנאם ועל אפשרות של קנוניה, מול מה שידוע מחקירות ומתיעוד.

אבל לב העניין נמצא מחוץ לאולם הקולנוע. רומנובסקי מציב את המחלוקת על JFK בתוך "מלחמות התרבות" של אמריקה בראשית שנות התשעים, המאבק על השאלה מי אנחנו כאומה ומי רשאי לספר את סיפור העבר. הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לקבוצה שרוב המבקרים כמעט לא שמו לב אליה: השמרנים הדתיים, שהגיבו לסרט בלהט ובהרחבה. מה ראו בו, ולמה הרגישו שעליהם להגיב? אלה שאלות שנוגעות במאבק רחב בהרבה על ערכים, על מוסדות ועל הזיכרון של שנות השישים.