סיכום בעברית של המאמר: The New Vietnam Films: Is the Movie Over?

סרטי וייטנאם החדשים: האם הסרט נגמר?

באמצע שנות השמונים, עשור אחרי שהמסוקים האחרונים המריאו מגג השגרירות האמריקנית בסייגון, מלחמת וייטנאם חזרה למסכים, והפעם בהצלחה קופתית אדירה. ג'ון רמבו שב לג'ונגל, צ'אק נוריס הסתער על מחנות שבויים, וקולונל בדימוס גייס את חבריו של בנו הנעדר למבצע חילוץ פרטי בלאוס. בתוך שבועות ספורים הכניסו הסרטים האלה עשרות מיליוני דולרים, וצופים יצאו מבתי הקולנוע נרגשים ומשוכנעים שהפעם, סוף סוף, אמריקה מנצחת.

סוזן ג'פורדס, חוקרת ספרות וקולנוע, מתעכבת על פרדוקס מוזר שמסתתר בסרטים האלה. מצד אחד, הם מכריזים שהמלחמה לא נגמרה כל עוד יש חיילים בשבי, בדיוק כפי שהכריז הנשיא רייגן כשאמר ש"איננו כותבים פרק אחרון". מצד שני, כל אחד מהם מסתיים בחזרה הביתה ובתחושת סגירה וניצחון. איך אפשר להחזיק בבת אחת סיפור פתוח ועלילה שהסתיימה, ומה התועלת במסר כפול כזה? ומה זה אומר על הדרך שבה תרבות מתמודדת עם הזיכרון של מלחמה אבודה?

כדי לענות על כך היא קוראת מקרוב ארבעה סרטים: "גבורה בלתי רגילה", שני סרטי "נעדר בפעולה" ו"רמבו: דם ראשון 2". היא בוחנת את העלילות ואת הדמויות, ובהן החיילים, הנשים שמחכות להם בבית, אנשי הממשל ונציגי המשא ומתן, והווייטנאמים שהגיבורים פוגשים בדרך. היא שואלת גם שאלות שמחוץ למסך: מי הפיק את הסרטים, היכן צולמו, ואיך הצליחו בקופות. לצד הקולנוע היא מציבה את השיח הפוליטי של התקופה, מדבריו של רייגן ועד ספרו של ריצ'רד ניקסון על "לקחי וייטנאם", ואת עדויותיהם של ותיקים שתיארו את המלחמה עצמה כסרט שיצאו ממנו באמצע.

התוצאה היא קריאה ביקורתית חדה בקולנוע פופולרי שנראה על פניו פשוט מאוד: סרטי פעולה עם גיבור שרירי, יריות ופיצוצים. מתחת לפני השטח עולות בהם שאלות כבדות בהרבה: על גבריות, על היחס בין החיילים לממשלה, על הגבול בין עובדה לבדיה, ועל הסיפור שאומה מספרת לעצמה אחרי תבוסה.