סיפורי עוול: לקראת ויקטימולוגיה נרטיבית

הפנייה הנרטיבית בחקר החברה החלה עוד לפני יותר מארבעים שנה, אך תחום הקרימינולוגיה הצטרף אליה באיחור ניכר. רק בשנת 2009 טבע לויס פרסר את המונח "קרימינולוגיה נרטיبית", ומאז מתפתח תת-תחום שבוחן סוגים שונים של עבריינות – מסחר בסמים, עבריינות חוזרת, רצח המוני וטרור – דרך הסיפורים שמספרים עברייני העבר, אנשי אכיפת החוק וסביבתם החברתית. נרטיב מוגדר כהצהרה מסודרת כרונולוגית ובעלת משמעות מוסרית על אירועים ופעולות בחייה של דמות אחת או יותר, ומכאן חשיבותו המיוחדת להבנת האופן שבו בני אדם תופסים את עצמם ואת השתייכותם לקבוצות שסביבם.

מקרימינולוגיה נרטיבית לויקטימולוגיה נרטיבית

לצד ההתפתחות של הגישה הנרטיבית לחקר עבריינים, קיים בסיס עשיר לגישה מקבילה המתמקדת בקורבנות הפגיעה. עדויות ניצולים, למשל בתחום חקר השואה, הוכיחו את תרומתו המכרעת של הסיפור האישי להבנת חוויית הקורבן, בעוד שתשומת לב דומה כמעט ולא ניתנה לקורבנות פשיעה יומיומית וביתית. גישה נרטיבית לחקר קורבנות פשיעה ופגיעה נבדלת מקרימינולוגיה נרטיבית בארבעה מוקדים. ראשית, בעוד קרימינולוגיה נרטיבית שואלת מדוע בני אדם פוגעים באחרים, ויקטימולוגיה נרטיבית מתמקדת באופן שבו נחווית הפגיעה, ובלב הדברים עומדת שאלת הכוונה: התחושה שמשהו נעשה במתכוון היא מרכיב קיומי בחוויית הפגיעה. שנית, מוקד תשומת הלב עובר מהעושה אל מי שהדבר נעשה לו, מבלי להפוך אותו לישות פסיבית גרידא – שאלות של זהות עצמית, כבוד עצמי ואוטונומיה נותרות מרכזיות, אלא שהאירוע עצמו מיוחס לגורם חיצוני. שלישית, לפגיעה יש השלכות נרטיביות: אירועים חמורים, גם קצרי טווח, מסוגלים לערער את תחושת הרצף שסיפור חיים אמור לספק, ולכפות ארגון מחדש של הזיכרון הטראומטי בתוך המסגרות שדרכן בני אדם מבינים את חייהם. רביעית, ניתן לתפוס את חוויית הפגיעה, ברמה האישית והקולקטיבית, כ"אירוע היסטורי". תיאודור סרבין הבחין בין "מטפורות שורש" מכניסטיות, המתמקדות בסיבתיות אוניברסלית ובלתי תלויית הקשר, לבין מטפורות קונטקסטואליסטיות המדמות את המציאות לרקמה מתמשכת של אירועים המשפיעים זה על זה ועל פעולותיהם של סוכנים מרובים. בניגוד לתפיסה המכניסטית הרואה בקורבן ישות "שבורה" הזקוקה לתיקון, מוצע להבין את הפגיעה כתהליך התפתחות היסטורי-אישי, ללא הנחה מוקדמת על התוצאה הרצויה שלו.

ההשפעה של פגיעה על נרטיב החיים

תחושת הרצף העצמי לאורך זמן נשענת על היכולת לארגן אירועים לכדי סיפור קוהרנטי, המספק מענה לשאלות כגון לאן פנינו מועדות ולשם מה. פגיעה קשה מהווה "מתקפה אונטולוגית" על ההנחות הבסיסיות ביותר של החיים, ומהווה שיבוש נרטיבי מובהק, בייחוד כאשר האירוע מציב את הקורבן בסמיכות למוות, שלו או של אחרים. הפילוסופית סוזן בריסון, בעדותה האישית על אונס שעברה, מתארת את הטראומה שמקורה בבני אדם כמנתצת את ההנחות הבסיסיות ביותר על העולם ועל הביטחון בו, וכקורעת את הקשר המקיים בין העצמי לשאר המין האנושי. חוויה זו של ביטול העצמי קשורה גם לתפיסת הזמן: הזיכרון הטראומטי, בניגוד לזיכרון "רגיל" המאוחסן בסדר כרונולוגי, נחווה מחדש כהבזקים חיים ומוצפי רגש שנכפים על התודעה, כך שהעבר נחווה כבלתי נפרד מההווה ולא כאירוע שחלף. גם במקרים של פגיעה מתונה יותר נמצא כי אנשים הכותבים על אירוע שבו היו קורבנות נוטים למקם אותו על פני טווחי זמן ארוכים יותר מאשר כשהם כותבים על אירוע שבו פגעו במישהו אחר, וייתכן שהקשר בין האירוע להווה מתרופף רק כאשר מושגת סליחה, המשנה את המיקום הזמני של העוול שנחווה.

התמודדות נרטיבית עם פגיעה ותוצאותיה

גישה מכניסטית להתמודדות עם פגיעה רואה בקורבן ישות פגועה שיש להחזירה למצבה הקודם, כאשר יעד ההחלמה מוגדר במנותק מפרשנותו של הקורבן עצמו. גישה נרטיבית, לעומת זאת, רואה בזמן מרכיב דינמי בחוויה עצמה: הפגיעה וההתמודדות עמה הופכות לחלק מסיפור החיים, ומשנות את זהות הקורבן גם לאחר החלמה מלאה מבחינה נפשית. חיפוש המשמעות בעקבות אובדן טראומטי תלוי במידת התאמתו לאופן שבו הקורבן מבין את חייו – בין אם במונחים דומים לאלה שקדמו לאירוע ובין אם באמצעות עיצוב מחדש של תפיסת העצמי, כפי שמתואר בספרות על צמיחה בעקבות טראומה. חיפוש המשמעות אינו נעשה ביחידות: קורבנות זקוקים לאחרים כדי לבנות מחדש את מה שרוב בני האדם רואים כמובן מאליו, אך תיאור החוויה בפני אחרים כרוך בקשיים הנובעים מבושה ומפחד, ולעיתים גם מקושי לשוני של ממש – ניצולי שואה, למשל, תיארו כיצד השפה עצמה חסרה מילים המסוגלות לבטא את הפגיעה שחוו. קבוצות תמיכת עמיתים בין אנשים שחוו פגיעה דומה מספקות מענה חלקי לקושי זה, משום ששיתוף ההנחות הבסיסיות שהתנפצו מייצר בסיס משותף להבנה הדדית שאינו טעון הסבר מילולי, ותפקידן חורג מעבר להתערבות טיפולית גרידא אל עיצוב זהות משותפת ולעיתים גם פעולה חברתית ופוליטית.

ויקטימולוגיה נרטיבית והליכי צדק

ביקורת ותיקה על ויקטימולוגיה פוזיטיבית מצביעה על נטייתה לאמץ באופן בלתי ביקורתי הגדרות משפטיות-פליליות של פגיעה, המטשטשות את מגוון הפרשנויות שקורבנות שונים נותנים לאותו אירוע פיזי בדיוק. הליכי צדק, ובראשם המשפט הפלילי, פועלים על פי תפיסה שהפילוסופית ג'ודית שקלר כינתה "לגליזם" – העדפה של דיונים פרטניים, מבנה מוגדר של תביעות וכללים, ואמונה שהחוק "נמצא שם" כמערכת נורמות עצמאית בעלת תחילה, סוף וכללים ברורים, בדומה למשחק. תפיסה זו עומדת בניגוד לאופי הרגשי, הגופני והמיוחד-להקשר של חוויית העוול מנקודת מבטו של מי שחווה אותו. הצדק והעוול, לפי שקלר, אינם שני קטבים על אותו רצף אלא שני מימדים א-סימטריים. הליכי צדק מיטיביים, כמו צדק מאחה, מציעים אלטרנטיבה המבוססת על תיקון הנזק האישי, היחסי והחברתי שנגרם מהעבירה, ומטשטשים את הגבול בין תהליך לתוצאה: המפגש עם הצד הפוגע נחווה לעיתים כמשמעותי יותר מתנאי כל הסדר גישור שייווצר. ניתן להבין את צורכי הקורבנות בהליכי הצדק דרך שתי מוטיבציות אנושיות בסיסיות – סוכנות, הכוללת שליטה עצמית, כבוד והישג, וקהילתיות, הכוללת קשר, אכפתיות ושייכות. השאיפה לגמול נתפסת כניסיון להשיב סוכנות, ואילו מרכיבי הצדק המאחה הנוגעים לשיקום ערכים ויחסים משרתים בעיקר את הצורך בקהילתיות. הצהרות נפגעי עבירה, לדוגמה, ניתנות לפרשנות הן ככלי להשפעה על גזר הדין והן כדרך לחבר את החוויה האישית לנרטיב המשפטי הרחב יותר.

בעלות נרטיבית והתגובה החברתית

ההכרה החברתית בנרטיב של הקורבן חיונית להתמודדותו, אך לעיתים קרובות היא חסרה, בין השאר משום שגורמים אחרים בונים נרטיבים משלהם על החוויה, שאינם תואמים בהכרח את גרסת הקורבן. תופעה כזו היא "פער המוסריות" בין נרטיבים של קורבנות לנרטיבים של פוגעים: בעוד נרטיבים של קורבנות משתרעים על פני זמן ומייחסים כוונה מוסרית לצד הפוגע, נרטיבים של פוגעים נוטים להתמקד בסיבות מיידיות והקשריות, בדומה לאופן שבו מדען היה מתאר אירוע. הקשר בית המשפט, שבו קורבנות ופוגעים מתעמתים ישירות, נוטה להעצים בדיוק את סוג ההסבר האופייני לנרטיב הפוגע. גם "מוטיב הצדק" – הצורך האנושי להאמין בעולם צודק – עלול לעודד תצפיתנים חיצוניים להאשים את הקורבן או להמעיט בערכו כדי להפחית את המצוקה הנובעת מהתפיסה שדברים רעים קרו לאדם טוב. לבסוף, מסגור סטריאוטיפי של קורבנות, כדוגמת מושג "הקורבן האידיאלי" שטבע ניל כריסטי, עשוי לסייע לתנועות חברתיות לקדם את מטרותיהן, אך גם מציב דרישה נורמטיבית שמסרים ורגשות שאינם תואמים לו נתפסים כבלתי לגיטימיים, תופעה המכונה גם ויקטימיזציה משנית. בהקשר זה תואר כיצד הצהרת שנאה כלפי תוקף זכתה בתגובה חברתית של אי-הבנה, המבטאת את חוסר ההתאמה בין תפיסה סטריאוטיפית של קורבנוּת לבין החוויה האישית בפועל.

ריבוי הנרטיבים סביב אירוע הפגיעה – של הקורבן עצמו, של גורמי אכיפת החוק, של הסביבה החברתית ושל תנועות חברתיות – מעצב במידה רבה את האפשרות של הקורבן לעבד את חוויתו ולשלב אותה בסיפור חייו. הבנה מלאה של משמעות אירוע הפגיעה, ושל האפשרויות והמכשולים בהתמודדות עם השלכותיו, מחייבת אפוא התייחסות למכלול הנרטיבים הללו יחד, ולא רק לזה של הקורבן בבידוד. שילוב של תשומת לב לזהות ולזמן הנרטיבי, יחד עם עניין בהשתלבות הפגיעה בהליכי צדק ובסביבה החברתית, מאפשר לאחד את הממד הפעיל של החוויה עם הממד הקהילתי שלה, ואת המנגנון הקוגניטיבי-מכניסטי עם ההקשר הרחב, ולראות באקט הסיפור עצמו חלק בלתי נפרד מהתמודדות עם אתגרי הקשבה וקבלה.

מקור

Pemberton, A., Mulder, E., & Aarten, P. G. M. (2018). Stories of injustice: Towards a narrative victimology. European Journal of Criminology, 1–22.