סיכום בעברית של המאמר: Gone With The Wind and The Grapes Of Wrath as Hollywood Histories of the Depression

"חלף עם הרוח" ו"ענבי זעם" כהיסטוריות הוליוודיות של השפל הגדול

בחורף שבין 1939 ל־1940 יצאו לאקרנים, בהפרש של שבועות ספורים, שני סרטים שהפכו לחלק מהזיכרון התרבותי האמריקאי: "חלף עם הרוח" ו"ענבי זעם". על פניו קשה למצוא שני סרטים רחוקים יותר זה מזה. האחד הוא אפוס צבעוני ומפואר על אחוזות הדרום, שמלות נשף ומלחמת האזרחים; השני הוא סרט שחור־לבן, כמעט תיעודי, על משפחת חקלאים מאוקלהומה שמגורשת מאדמתה ונודדת לקליפורניה בחיפוש אחר עבודה. המבקרים התלהבו מהשני, הקהל נהר אל הראשון, ובטקס האוסקר הפער בין השניים היה גדול עוד יותר.

הסיפור המקובל על הוליווד של שנות השלושים הוא סיפור של בריחה: בזמן שמיליוני אמריקאים עמדו בתורי לחם, האולפנים הציעו להם קומדיות, מחזות זמר ונשפים, כאילו השפל הגדול לא קרה. לפי הסיפור הזה "חלף עם הרוח" הוא הדוגמה המובהקת לאסקפיזם, ו"ענבי זעם" הוא החריג האמיץ שהעז להסתכל למציאות בעיניים.

תומס פאולי, חוקר ספרות וקולנוע אמריקאי, מבקש לבחון מחדש את ההבחנה הזאת. הוא שואל מה בעצם חיפש הקהל של סוף שנות השלושים בסרטים שבחר לראות, ואם ייתכן שמאחורי ההבדלים הבולטים בין שני הלהיטים מסתתר קשר עמוק יותר לחוויית השפל. האם סרט על מלחמה שהסתיימה כשבעים וחמש שנה קודם לכן יכול לספר משהו על אמריקה של 1939, והאם סרט "תיעודי" אכן מספר את האמת על התקופה שהוא מתאר?

כדי לענות על כך פאולי קורא מקרוב את שני הסרטים זה לצד זה. הוא בוחן את הדמויות, את היחס לאדמה, לבית ולמשפחה, את ההחלטות של המפיקים דריל זאנוק ודייוויד או. סלזניק, את השינויים שהכניסו ביחס לרומנים שעליהם התבססו הסרטים, ואת תגובות המבקרים בזמן אמת. לצד זאת הוא מציב את הסרטים על רקע ההיסטוריה החברתית והכלכלית של השפל: האבטלה ההמונית, החשדנות כלפי העסקים הגדולים והחלום העירוני על חזרה לאדמה.

זוהי הצצה לאופן שבו תרבות פופולרית מתמודדת עם משבר, ולשאלה מה בדיוק אנחנו מחפשים כשאנחנו הולכים לקולנוע בזמנים קשים.