סיכום בעברית של המאמר: Language Shift and Bilinguals: Transference and Countertransference Implications

החלפת שפה ודו־לשוניות: השלכות על ההעברה ועל ההעברה הנגדית

מטופלת שדיברה עם המטפלת שלה באנגלית במשך שנה שלמה נכנסת יום אחד לחדר ופותחת את הפגישה בספרדית, שפת הילדות שלה. מה גרם לה לעבור לשפה אחרת דווקא עכשיו? ומה השתנה בקשר הטיפולי ברגע שבו השפה התחלפה? מי שגדל בשתי שפות יודע שלא תמיד אומרים אותו דבר בשתיהן. יש זיכרונות שנשמעים אחרת בשפת האם, יש רגשות שקל יותר לבטא בשפה השנייה, ויש מילים שמחזירות אדם בבת אחת אל המטבח של אמו.

בחדר הטיפול השאלה הזאת מקבלת משנה תוקף. בפסיכואנליזה ההעברה, כלומר הדרך שבה המטופל משחזר מול המטפל יחסים מוקדמים עם דמויות משמעותיות, היא כלי מרכזי להבנה ולשינוי. המאמר שואל כיצד בחירת השפה בטיפול משפיעה על ההעברה ועל ההעברה הנגדית, התגובות הרגשיות שהמטופל מעורר במטפל. מה קורה כשהמטופל והמטפל חולקים את אותה שפת אם, וכשהם דוברים שפות שונות? האם מעבר בין שפות הוא תופעה שכיחה בטיפול בדו־לשוניים? והאם אותה תגובה רגשית הייתה עולה גם אילו הטיפול התנהל כולו בשפה השנייה, או מול מטפל שאינו מבין את שפת האם של המטופל?

כדי לבחון זאת המאמר משלב סקירה של הספרות הפסיכואנליטית בנושא, מימי פרויד, שחלק ממטופליו דיברו איתו בשפה שאינה שפתם, ועד מחקרים מאוחרים על זיכרון, הגנות ותחושת העצמי אצל דו־לשוניים, עם שורה של תיאורי מקרה מהקליניקה. ביניהם מטופלת ארגנטינאית שהשוותה בין הספרדית של שני מטפלים, אישה בלגית שטופלה בצרפתית בידי מטפל ישראלי, מטופלת ששיקרה באנגלית ולא הצליחה לשקר בספרדית, ומטפלים שנאלצו לעבוד בשפה שאינם שולטים בה היטב. המקרים מסודרים לפי ארבעה מצבים: העברה והעברה נגדית בדיאדה שבה המטופל והמטפל חולקים שפה, ובדיאדה שבה שפותיהם שונות.

ברקע עומדות שאלות רחבות יותר על הגירה, על זהות שנבנית מחדש בארץ חדשה ועל המחיר הרגשי של חיים בין שתי שפות, וגם שאלה מעשית למטפלים: באיזו שפה כדאי לנהל טיפול, ומי צריך להחליט על כך.