סיכום בעברית של המאמר: Education of the Emotions in the Classroom Community of Inquiry

חינוך הרגשות בקהילת החקירה הכיתתית

בית הספר רגיל לחשוב על רגשות כעל משהו שצריך לנהל: להרגיע את מי שכועס, להשקיט את מי שמתלהב יותר מדי, ולהחזיר את הכיתה במהירות האפשרית אל "החומר". מאחורי הגישה הזאת עומדת הנחה ישנה, שהרגש הוא אויבה של המחשבה הצלולה, משהו שמעוות את השיפוט ושהתבונה נדרשת לגבור עליו. אבל מה אם ההנחה הזאת שגויה? מה אם דווקא הרגשות הם שמאפשרים לנו לראות מה חשוב במצב מסוים, לזהות עוול, ולהחליט במה כדאי בכלל לחשוב?

אן־מרגרט שארפ, מהמכון לקידום הפילוסופיה לילדים באוניברסיטת מונטקלייר, מהדמויות המרכזיות בתנועת הפילוסופיה לילדים, שואלת כיצד אפשר לחנך רגשות בתוך הכיתה, ומה תפקידה של "קהילת חקירה" בתהליך הזה. קהילת חקירה היא כיתה שבה התלמידים דנים יחד בשאלות פתוחות, בונים על רעיונות זה של זה, דורשים נימוקים ובוחנים הנחות. השאלה היא אם כיתה כזאת יכולה לטפח לא רק חשיבה חדה יותר, אלא גם בגרות רגשית.

כדי לבחון זאת המאמר נשען על מושג "החשיבה האכפתית", שפיתח מתיו ליפמן לצד החשיבה הביקורתית והיצירתית, ומפרק אותו לרכיביו. הוא נעזר גם בגישות בפילוסופיה של הרגשות, הרואות ברגש סוג של שיפוט ולא רק תחושה, ובאתיקה של האכפתיות. לאורך הדרך מופיעות דוגמאות מוכרות מכל כיתה: ילדה שכועסת על חברה שהחזירה לה אופניים עם צמיג מפונצ'ר, תלמיד שמקנא בחבר שזכה לשבחים, שלושה ילדים שרואים ילד רעב מבקש כסף ברחוב ומגיבים כל אחד באופן אחר, וקבוצה שנסחפת בכעס לעבר החלטה חפוזה.

השאלות שעולות נוגעות לכל מורה ולכל הורה: האם אפשר להצדיק רגש, כפי שמצדיקים טענה? מה קורה לכעס כשמתברר שהסיבה לו הייתה טעות? מדוע ילד אחד מבחין בבעיה מוסרית וילד אחר עובר לידה באדישות? ואיך מלמדים ילדים לתת שם למה שהם מרגישים, כשלפעמים אין להם אלא כאב בבטן?

מאחורי הדיון עומדת גם תמונה רחבה יותר של מה שהחינוך יכול להיות: לא רק העברת ידע ומיומנויות, אלא עיצוב הרגלים של חשיבה, הרגשה ויחס לזולת שילוו את הילד גם אחרי שיצא מהכיתה.