סיכום בעברית של המאמר: Translanguaging and transnational literacies in multilingual classrooms: a biliteracy lens

טרנסלנגואג'ינג ואוריינויות טרנס־לאומיות בכיתות רב־לשוניות: מבעד לעדשת הדו־אוריינות

ילדה בת שש מפרברי פילדלפיה מתחילה את יומה בדיון על סיפור עם חברה, חצי בספרדית וחצי באנגלית. בהפסקה היא משמשת מתורגמנית לתלמידה שהגיעה זה עתה ממקסיקו, אחר הצהריים היא מתרגמת לאמה מכתבים מבית הספר, ובערב היא ואחיה מספרים זה לזה סיפורי עם מקסיקניים. ביום אחד היא עוברת שוב ושוב בין שפות, משלבים ותפקידים. ובכל זאת, בבית הספר שלה רק אחת מהשפות האלה נחשבת שפת לימוד, ורק מבחנים באנגלית קובעים אם היא מצליחה.

הפער הזה עומד במרכז המאמר של ננסי הורנברגר והולי לינק. בארצות הברית, שבה אחד מכל חמישה תלמידים הוא ילד למהגרים, מדיניות החינוך שנבנתה סביב מבחנים סטנדרטיים נטתה לראות בשפת הבית מכשול. באותה עת נשא ברק אובמה נאום שבו קרא לכל ילד אמריקני לדבר יותר משפה אחת. האם בית הספר יכול לראות במעבר החופשי בין שפות, ובקשרים של תלמידים מהגרים עם ארצות מוצאם, משאב ולא בעיה?

כדי לבחון את השאלה נשענות החוקרות על שני מושגים. הראשון, טרנסלנגואג'ינג, נולד בכיתות דו־לשוניות בוויילס ומתאר את האופן שבו דוברים רב־לשוניים מערבבים יסודות משפות שונות כדי לחשוב, ללמוד ולתקשר. השני, אוריינויות טרנס־לאומיות, מתאר קריאה וכתיבה שמשמעותן חוצה גבולות של מדינות. את שניהם הן קוראות דרך מודל רצפי הדו־אוריינות, מסגרת שפיתחה הורנברגר לאורך שנים, המחליפה ניגודים פשוטים כמו שפה ראשונה מול שפה שנייה או דיבור מול כתיבה ברצפים מצטלבים של הקשר, אמצעים, התפתחות ותוכן.

על המסגרת הזאת מונחים ארבעה תרחישים מארבע פינות של העולם: יום שלם בחייה של תלמידת כיתה א' ממשפחה מקסיקנית בפנסילבניה, כיתה בקליפורניה שבה מדברים יותר מארבע־עשרה שפות, בתי ספר קהילתיים של דוברי גוג'ראטית, טורקית, בנגלית וסינית בבריטניה, ותוכנית תואר דו־לשונית באוניברסיטה בצפון דרום אפריקה, שבה סטודנטים לומדים באנגלית ובשפה האפריקנית ספדי. לצדם נבחנים מחקרים אתנוגרפיים על צעירים ומבוגרים מהגרים בארצות הברית. המטרה היא להבין מה קורה כשבית הספר פותח, או סוגר, את הדלת בפני כל השפות שהתלמידים מביאים איתם, ומה המשמעות של כל זה למדיניות החינוך.