סיכום בעברית של המאמר: “There is No Need for Translation: She Understands”: Teachers’ Mediation Strategies in a Bilingual Preschool Classroom

"אין צורך בתרגום: היא מבינה": אסטרטגיות התיווך של גננות בגן דו־לשוני

בגן אחד במרכז הארץ מדברים בכל יום שתי שפות. יש בו שתי גננות, יהודייה וערבייה, ושלושים ילדים כמעט, חלקם דוברי ערבית וחלקם דוברי עברית. על הנייר השפות שוות. במציאות, העברית היא שפת הרוב, השפה של הטלוויזיה, של המוסדות ושל כל מקום שבו הילדים ימצאו את עצמם בעוד כמה שנים, והערבית נשארת שפת המיעוט. ילד דובר ערבית פוגש עברית בכל פינה, וילד דובר עברית פוגש ערבית כמעט רק בגן. איך גננת גורמת לילד בן חמש לרצות לדבר בשפה שאין לו סיבה מיוחדת לדבר, כשהוא יודע שאפשר לבקש "תגידי בעברית" ולקבל תשובה מוכנה?

זו שאלה על הוראת שפה, אבל גם שאלה על כוח, על מעמד ועל מה שילדים קולטים מהסביבה הרבה לפני שהם מבינים אותו. מחקרים קודמים הראו שכבר ילדים בני ארבע יודעים איזו שפה נחשבת "חשובה", ושגננות שמבקשות מהילדים להשתמש בשפת המיעוט נתקלות בקשיים רבים. מעט מאוד ידוע על מה שגננות עושות בפועל, שיחה אחר שיחה, כדי לשנות את התמונה הזאת.

החוקרות התבססו על תיאוריית ההתפתחות של ויגוצקי ועל מושג התיווך, והתמקדו בשאלה אילו אסטרטגיות מפעילות הגננות כדי לעודד ילדים דוברי עברית להשתמש בערבית, ומה הן עצמן חושבות על האסטרטגיות האלה ועל הסיבות לבחירה בהן.

כדי לבחון זאת עקבו החוקרות אחר כיתה אחת בגן דו־לשוני במשך שנת לימודים שלמה. הן ערכו שישה עשר מפגשי תצפית, רשמו הערות שדה, הקליטו בווידאו שיחות בין הגננות לילדים בסיטואציות שונות, ממעגל בוקר ועד משחק חופשי וטיול לחווה, ותמללו את השיחות בפירוט, כולל מחוות וטון דיבור. נוסף על כך ראיינו כל גננת פעמיים, בתחילת השנה ובאמצע. שתי הגננות היו שונות מאוד זו מזו: האחת ותיקה בגן ודוברת ערבית שפת אם, והשנייה חדשה, מהגרת מארגנטינה שלא ידעה מילה בערבית.

מאחורי הדקויות של שיחות קצרות בגן מסתתרות שאלות גדולות: האם אפשר ללמד שפה בלי לתרגם אותה, מה גננת צריכה לדעת על כל ילד כדי לדעת מתי לעזור לו ומתי להפסיק, ומה מלמדים הילדים על מעמד השפות מעצם הדרך שבה מדברים אליהם.