סיכום בעברית של המאמר: Disorganized Infant, Child, and Adult Attachment: Collapse in Behavioral and Attentional Strategies

התקשרות לא מאורגנת בקרב תינוקות, ילדים ומבוגרים: קריסה באסטרטגיות התנהגותיות וקשביות

תינוק בן שנה נמצא בחדר לא מוכר. אמו יוצאת ונכנסת, ובכל פעם שהיא חוזרת הוא אמור להתנהג כפי שילדים רבים מתנהגים: להתקרב אליה, להיאחז בה ולהירגע, או לפחות להפגין מצוקה בבירור. אבל חלק מהתינוקות עושים משהו אחר לגמרי. הם מתחילים לזחול אל ההורה, נעצרים באמצע, מפנים את הראש, קופאים לכמה שניות ואז ממשיכים כאילו דבר לא קרה. אחרים בוכים וצועדים אחורה, מתרחקים דווקא מי שאליו התכוונו להגיע. התנהגויות כאלה אינן "מסתדרות" עם אף אחד מדפוסי ההתקשרות הידועים, והחוקרים שצפו בהם התקשו לתת להם שם.

מה קורה לילד כשהאדם שאמור לשמש לו מקלט הוא גם מקור לחשש? מדוע אצל חלק מהתינוקות, גם במשפחות רגילות לחלוטין ובלי כל חשד להתעללות, מופיעה התנהגות מבולבלת כזאת? ומה קורה לילדים האלה כשהם גדלים, בגיל שש, בגיל ההתבגרות ואחר כך כמבוגרים?

אלה השאלות שעומדות במרכז המחקר. כדי לענות עליהן נעשה שימוש במחקר ארוך טווח שעקב אחר תינוקות מאזור המפרץ בקליפורניה, נצפו בסיטואציה מעבדתית מובנית מול אמם ומול אביהם, נבדקו שוב בגיל שש, והמשיכו להיבדק עד גיל תשע־עשרה. נוסף על כך נבחנו בראיונות מעמיקים גם ההורים עצמם: כיצד הם מדברים על אובדן, על התעללות ועל חוויות קשות מילדותם, ואילו רגעים של בלבול או תחושת "קטיעה" מתגלים בדבריהם. התצפיות בהורים בבית ובמעבדה, ההקלטות והתמלילים, והממצאים ממחקרים נוספים בארצות הברית, באירופה ובאפריקה, מתחברים לתמונה אחת של הקשר בין דור לדור.

בסיס הדיון הוא התיאוריה של בולבי על התקשרות כמערכת ביולוגית שהתפתחה כדי לשמור על קרבה למי שמגן עלינו, ועל הקשר ההדוק שלה לפחד. אבל מה קורה כשהפחד והמקלט הם אותו אדם? ההשלכות נוגעות לא רק להבנת ההתפתחות בינקות, אלא גם לאופן שבו מטפלים ואנשי מקצוע יכולים לזהות סימנים שונים אצל מטופלים בוגרים: שתיקות ארוכות שאינן מוסברות, דמיונות מפחידים וצורך עז לשלוט בסביבה.