סיכום בעברית של המאמר: ‘Tell Me What You Speak and I’ll Tell You . . .’: Exploring Attitudes to Languages in the Ultra-Orthodox Community in Israel

"אמור לי באיזו שפה אתה מדבר ואומר לך...": עמדות כלפי שפות בקהילה החרדית בישראל

"אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה", אומר הפתגם. אבל מה אם במקום חברים נשאל באיזו שפה אדם מדבר, ומה הוא מרגיש כלפי השפות שסביבו? בקהילה החרדית בישראל השאלה הזאת טעונה במיוחד. העברית, שהציונות החייתה כשפת דיבור, היא בעיני חלק מהחרדים לשון קודש שאין לחלל בשיחת חולין. היידיש, שהציונות ניסתה לדחוק לשוליים כסמל לגלות, היא בעיני אחרים שפה יהודית יקרה ששרדה את השואה. והאנגלית, שפת העולם הגדול, נחשבת אצל רבים לשפה זרה שלימודה גוזל זמן מלימוד התורה.

החברה החרדית נראית מבחוץ אחידה, אבל היא מורכבת מקבוצות שונות מאוד זו מזו: ליטאים, חסידים דוברי יידיש, חסידים שמדברים עברית, חסידי חב"ד ואנשי ש"ס. הן נבדלות במוצא, בשיטות הלימוד, בסגנון ההנהגה ובעיקר ביחס למדינת ישראל ולרוב החילוני. האם ההבדלים האלה מתבטאים גם ביחס לשפות? והאם גברים ונשים, שתפקידיהם בקהילה שונים כל כך, מרגישים אותו דבר כלפי עברית, יידיש ואנגלית?

מיכל טננבאום וחנה אסתר אופנר מאוניברסיטת תל אביב יצאו לבדוק זאת. הן חילקו שאלון ל־180 חרדים ילידי הארץ, גברים ונשים, מחמש הקבוצות, בשכונות וביישובים חרדיים, בבתי מדרש ובבתי החלמה ליולדות. השאלון בחן כל אחת משלוש השפות בארבעה ממדים: עד כמה אוהבים אותה ונהנים מצליליה, עד כמה משתמשים בה ביומיום, עד כמה חשוב להעביר אותה לדור הבא ועד כמה היא קדושה. המשתתפים נשאלו גם אם היו רוצים שבניהם ובנותיהם ילמדו בכל אחת מהשפות. לצד השאלון נערכו ראיונות עם נשים מכל אחת מהקבוצות, כדי לשמוע במילותיהן מה השפות האלה מסמלות עבורן.

מאחורי השאלה הלשונית מסתתרות שאלות גדולות יותר: איך קהילה שמבקשת להתבדל משרטטת את הגבולות שלה, איך היא מתמודדת עם הצורך לחיות בתוך מדינה שאת האידאולוגיה שלה היא דוחה, ומה קורה כשהנשים שמפרנסות את המשפחה נדרשות לכלים שהגברים מתבקשים להתרחק מהם.