סיכום בעברית של המאמר: Parents’ shared storybook reading – learning to read

קריאה משותפת של הורים בספרי סיפור ולמידת הקריאה

ערב, מיטה, ספר תמונות פתוח. מבחינת רוב ההורים זה רגע של קרבה לפני השינה, ולא שיעור. ובכל זאת, בדקות האלה קורה הרבה יותר ממה שנראה: הילד שומע מילים שלא יופיעו כמעט אף פעם בשיחה בבית, מגלה שלסיפור יש התחלה, בעיה ופתרון, ולפעמים שם לב לראשונה שהסימנים השחורים בעמוד הם אותיות. מחקרים רבים קושרים בין חוויות כאלה בגיל הרך לבין ההצלחה בלמידת הקריאה בבית הספר, אבל השאלה המעניינת באמת היא לא רק אם לקרוא לילדים, אלא איך.

המאמר סוקר את המחקר על קריאה משותפת של הורים וילדים ושואל מה בדיוק בקריאה הזאת מקדם את השפה ואת האוריינות. האם חשובה בעיקר הכמות, כמה ספרים וכמה פעמים, או אופן הקריאה? מה ההבדל בין הורה שקורא את הטקסט ברצף לבין הורה שעוצר, שואל, מחכה שהילד ישלים את החרוז או מבקש ממנו לספר את הסיפור בעצמו? ומה משתנה כשמתמקדים באותיות ובצלילים לעומת התמקדות במשמעות הסיפור?

הסקירה עוסקת גם בשאלה שמקבלת פחות תשומת לב: איזה ספר נמצא בידיים. רוב הספרים שקוראים לילדים צעירים הם סיפוריים, אבל יש גם ספרי מידע, על בעלי חיים, על החלל או על גוף האדם. האם ספר כזה מוביל לשיחה מסוג אחר בין ההורה לילד? האם הוא מתאים בכלל לילדים בגיל הגן, כפי שיש הטוענים שאינו?

לשם כך נבחנים מחקרים שתיעדו את מה שהורים ומבוגרים אומרים בזמן הקריאה, מחקרי אורך שעקבו אחר ילדים מהגן ועד כיתה ג', מחקרים על שיטת קריאה שבה הילד הופך למספר, והשוואות בין קריאה של ספרים סיפוריים לספרי מידע בבית ובגן. נבחנים גם הקריטריונים לבחירת ספרים טובים לגיל הרך, והשאלה איזה מקום תופסים ספרי המידע במדפים ובשגרת הקריאה של משפחות וגנים. התמונה שמתקבלת נוגעת לכל הורה שאי פעם התלבט מה לשאול באמצע הסיפור, ולכל גננת שבוחרת ספר להקראה.