סיכום בעברית של המאמר: Language policy and literacy practices in the family: The case of Ethiopian parental narrative input

מדיניות לשונית ופרקטיקות אורייניות במשפחה: השיח הנרטיבי של הורים יוצאי אתיופיה

בהרבה בתים בישראל, הדרך לאוריינות עוברת דרך ספר שקוראים לילד לפני השינה. אבל מה קורה בבית שבו אין ספרים בשפת ההורים, וההורים עצמם כמעט אינם קוראים עברית? האם המשמעות היא שהילד מגיע לבית הספר בידיים ריקות, או שיש בבית משהו אחר, פחות גלוי לעין, שמכין אותו לקריאה ולכתיבה?

השאלה הזאת עומדת במרכז מחקרה של ענת סטבנס על משפחות שעלו מאתיופיה. היא נוגעת במושג "מדיניות לשונית משפחתית": ההחלטות, הגלויות והסמויות, על השפות שמדברים בבית, על מה מספרים לילדים ועל מי אחראי לחינוך הלשוני שלהם. משפחות מהגרים חסרות משאבים נוטות לוותר על שפת המוצא ועל הרגליהן המוכרים לטובת מה שמערכת החינוך מצפה לו, ולא פעם מעבירות לבית הספר את התפקיד כולו. מנגד, מערכת החינוך נוטה לראות בהן משפחות שחסר להן משהו, ולא משפחות שיש להן משהו לתת.

שאלת המחקר פשוטה וחדה: האם יש להורים אלה משאבים אורייניים המעוגנים בתרבותם, שהם יכולים להעניק לילדיהם? ואם כן, האם הם דומים למה שבית הספר מחפש, או שונים ממנו לגמרי?

כדי לבדוק זאת השתתפו במחקר 68 אימהות דוברות אמהרית מרחובות ומנתניה, לילדים בני שלוש עד שבע. הן מילאו שאלונים על חיי היומיום, על הקשר עם בית הספר ועל עמדותיהן, והתבקשו לבצע ארבע משימות של שיח מורחב: לספר על חוויה אישית, לספר סיפור על פי ספר תמונות על ילד שמחפש את הצפרדע שלו, לתאר תמונה מוכרת ממבחנים לשוניים שבה ילד מנסה לגנוב עוגיות, ולשחזר סיפור שסופר להן בילדותן. הסיפורים נותחו לפי מודל ותיק של מבנה הסיפור, שמשמש גם להערכת הכישורים הנרטיביים הנדרשים בבית הספר.

מעבר לשאלה החינוכית, המחקר נוגע במתח שכל משפחה מהגרת מכירה: הגוף עובר לארץ חדשה בבת אחת, אבל הזהות, התרבות והסיפורים נודדים לאט יותר, ולעתים נשארים מאחור. מה נשמר מהם בשיחה בין אם לילדה, ואיך הוא משתנה ככל שהילד מתקרב לבית הספר?