סיכום בעברית של המאמר: The pleasure of recognition: Intertextuality in the talk of preschoolers during shared reading with mothers and teachers

הנאת הזיהוי: אינטרטקסטואליות בשיח של ילדי גן בקריאה משותפת עם אמהות וגננות

כשקורא מבוגר פותח ספר, הוא אף פעם לא מתחיל מאפס. כל סיפור מזכיר לו סיפורים אחרים שקרא, סרטים שראה, אנשים שפגש ודברים שקרו לו. התופעה הזאת, שבה משמעותו של טקסט נבנית מתוך הקשרים שלו עם טקסטים אחרים ועם חיי הקורא, נקראת אינטרטקסטואליות, והיא נחקרה רבות אצל תלמידים ומבוגרים. אבל מה קורה אצל ילדים שעוד אינם יודעים לקרוא?

ילדים בני ארבע לא קוראים בשקט. כשמבוגר מקריא להם, הם קוטעים, מצביעים, שואלים ומספרים. "גם לי יש רכבת כזאת", "ראיתי דובים בגן החיות", "יש לנו ספר על זחל". למבוגר שמחזיק את הספר הערות כאלה נשמעות לעתים קרובות כמו הסחת דעת חמודה, כמעט אקראית. המאמר מציע להתייחס אליהן ברצינות ושואל: אילו קשרים יוצרים ילדים בגיל הגן בין הספר שמולם לבין חייהם וטקסטים אחרים שהם מכירים? מה תפקידם של הקשרים האלה בהתפתחות האוריינות שלהם? וכיצד אמהות וגננות מגיבות להם, מתעלמות מהם או הופכות אותם להזדמנות ללמידה?

כדי לבחון זאת הקליטו שבע אמהות ושש גננות את עצמן בזמן שהקריאו לילד בן ארבע שני ספרי תמונות שהוא לא הכיר: ספר מידע מאופק על האופן שבו בעלי חיים שונים ישנים, וסיפור דמיוני וצבעוני על פעוט שמסרב ללכת לישון ונוסע במכוניתו בלילה בין צעצועים מדברים. הבחירה בשתי סוגות שונות נועדה לבדוק אם סוג הספר משנה את השיחה. החוקרת לא נכחה בהקלטות, כדי שהשיחות יהיו טבעיות ככל האפשר. אלפי הפסוקיות שתומללו נותחו בעזרת כלים מהבלשנות הסיסטמית־פונקציונלית, ובעיקר בעזרת חלוקה של קשרים בין טקסטים לפי נושא, לפי נקודת מבט ולפי סוגה.

זוהי הצצה נדירה לרגע שבו ילד קטן מתחיל להבין שספרים מדברים זה עם זה ועם החיים שלו, ולתפקיד שהמבוגר שלצידו ממלא ברגע הזה.