Yeung, D. Y. L., Jiang, D., Warner, L. M., Choi, N. G., Ho, R. T. H., Kwok, J. Y. Y., & Chou, K. L. (2025). The effects of volunteering on loneliness among lonely older adults: the HEAL-HOA dual randomised controlled trial. The Lancet Healthy Longevity, 6(1).
בדידות מוגדרת כתחושת אי-נוחות הנובעת מפער בין רמות הקשר החברתי הרצויות לבין אלו הנתפסות בפועל. קיימים שלושה סוגים עיקריים של בדידות: חברתית, רגשית ואקזיסטנציאלית. הבדידות נחשבת כגורם מזיק לבריאות הפיזית והנפשית של בני כל הגילאים, ובמיוחד של מבוגרים. מגפת הקורונה החמירה את המצב הזה, תוך הפחתה חדה באינטראקציות חברתיות.
בדידות בגיל המבוגר היא לא רק תחושת ריקנות אלא מציאות קשה שמלווה בריחוק חברתי, ירידה באיכות החיים ופגיעה ממשית בבריאות הפיזית והנפשית. במיוחד בתקופת מגפת הקורונה, בה רבים מהמבוגרים נאלצו להסתגר בבתיהם ולהתנתק מהעולם החיצון, התחזקה התחושה שאין עם מי לדבר, שאין מי שיראה אותך. בתוך ההקשר הזה, התנדבות נראית כמו פתרון קסם. הרי מה יכול להיות יותר מרפא מלתת מעצמך לאחר, ליצור קשרים אנושיים ולהרגיש שאתה מועיל?
אבל האם התנדבות באמת יכולה להקל על תחושת הבדידות של מבוגרים בודדים? והאם ההשפעה הזו מחזיקה מעמד לאורך זמן? זוהי לא רק שאלה פילוסופית אלא גם מדעית. קבוצת חוקרים בהונג קונג ביקשה לבדוק בדיוק את זה, בצורה קפדנית ורחבת היקף. הם גייסו מאות משתתפים מבוגרים שמרגישים בודדים, הכשירו חלק מהם להתנדבות מובנית וממוקדת, והשוו את מצבם לקבוצת ביקורת שקיבלה תכנים אחרים.
במשך שנה שלמה הם עקבו אחרי הנבדקים, מדדו רגשות, קשרים חברתיים, תחושת סיפוק מהחיים ומדדים פסיכולוגיים נוספים. הם רצו לדעת לא רק אם ההתנדבות משפיעה, אלא גם איך, מתי, ולמי היא באמת עוזרת. השאלה שנשארת פתוחה היא האם הפעולה האנושית של נתינה לאחר יכולה להפוך גם לתרופה אפקטיבית לבדידות עצמה.
