סיכום בעברית של המאמר: SEL as a Component of a Literature Class to Improve Relationships, Behavior, Motivation, and Content Knowledge

למידה חברתית-רגשית כרכיב בשיעור ספרות לשיפור היחסים, ההתנהגות, המוטיבציה והידע בתוכן

בתי ספר רבים משקיעים היום בתוכניות ללמידה חברתית־רגשית: שיעורים שבהם ילדים לומדים לזהות רגשות, לנהל קונפליקטים ולבנות יחסים טובים. אבל השיעורים האלה מתקיימים בדרך כלל בנפרד, בשעה מיוחדת, ולא פעם הם נתפסים כמתחרים בזמן היקר שמוקדש להוראת החומר. ומה אם אין צורך לבחור? שיעור ספרות, למשל, הוא מקום טבעי לדבר על רגשות. ילדים מזדהים עם הדמויות, כועסים, מתביישים או מתגעגעים יחד איתן, ומשם הדרך לדבר על החוויות שלהם עצמם קצרה.

על הרעיון הזה נשען מה שמכונה "הוראה רגשית". הלימוד ממשיך להתמקד בעובדות ובהבנת הטקסט, אבל מתווספת לו רמה שלישית, שבה הילדים מקשרים את מה שקראו לחייהם: מתי הם עצמם פעלו בפזיזות, איך הרגישו כשמישהו רימה אותם, עד כמה הם מרגישים שחבריהם לכיתה מקבלים אותם. השאלה שבמרכז המחקר היא אם שילוב כזה בתוך שיעור ספרות רגיל משנה את מה שקורה בכיתה: את היחסים בין התלמידים, את התנהגותם, את המוטיבציה שלהם ללמוד ואפילו את הידע שהם רוכשים בחומר עצמו. האם הזמן המוקדש לשיחה על רגשות בא על חשבון הלמידה, או שמא הוא עשוי לתרום לה?

כדי לבחון זאת נערך ניסוי רחב היקף בבתי ספר ערביים בישראל, בחברה שבה הביטוי הפתוח של רגשות אינו מובן מאליו ותוכניות כאלה כמעט אינן מוכרות. 36 פרחות הוראה ממכללה אחת חולקו באקראי לשתי קבוצות: חלקן הוכשרו בהוראה רגשית, וחלקן בשיטות ההוראה המקובלות. אחר כך לימדה כל אחת מהן את אותה יחידה בת שישה שיעורים בספרות ערבית, ובה יצירות כמו משל השועל והעורב, לתלמידי כיתות ה' ו־ו'. בסך הכול השתתפו 1,137 ילדים מ־36 כיתות ב־12 בתי ספר.

התלמידים מילאו שאלונים על אקלים הכיתה, על הלכידות בקבוצה ועל המוטיבציה שלהם ללמוד, לפני היחידה ואחריה, ונבחנו על החומר שנלמד. במקביל ישבו צופים בכל השיעורים, בלי לדעת באיזו שיטה מלמדים בכל כיתה, וספרו אצל כל ילד התנהגויות כמו השתתפות בדיון, עידוד של חבר, דיבור בלי רשות או תוקפנות. כך אפשר היה לעקוב אחר השינויים משיעור לשיעור, לבדוק אם הם שונים אצל בנים ובנות, ולשאול אילו מהגורמים האלה קשורים לשינוי בידע ובמוטיבציה.