סיכום בעברית של המאמר: Parental perceptions of children's literacy and bilingualism: the case of Ethiopian immigrants in Israel

תפיסות הורים את האוריינות והדו־לשוניות של ילדיהם: המקרה של עולי אתיופיה בישראל

ילד שגדל בבית של מהגרים חי, במובן מסוים, בשני עולמות. בבית מדברים בשפה אחת, מספרים סיפורים בדרך מסוימת ומעבירים ידע בעל פה; בגן ובבית הספר מצפים ממנו לקרוא ולכתוב בשפה אחרת, לפי כללים שהוריו מעולם לא למדו. מי שאמור לעזור לו לחצות את הגשר בין שני העולמות הם קודם כול ההורים, אבל מה קורה כשההורים עצמם עדיין מנסים למצוא את דרכם בחברה החדשה?

עולי אתיופיה בישראל הם מקרה מובהק של השאלה הזאת. רבים מהם הגיעו מכפרים שבהם האוריינות הייתה בעיקר בעל פה, עם השכלה פורמלית מועטה, ונדרשו להסתגל בבת אחת לשפה, לתרבות ולמערכת חינוך שונות לגמרי. ילדיהם, גם אלה שנולדו בישראל, גדלים בין אמהרית לעברית, ובין מסורת של סיפור ושיחה לבין בית ספר שמודד הצלחה במבחנים כתובים.

ענת סטבנס, עלית אולשטיין וגיל גולדצווייג ביקשו להבין את הגשר הזה מנקודת המבט של ההורים. הם שאלו כיצד הורים עולים מאתיופיה תופסים את התפתחות השפה והאוריינות של ילדיהם, האם הם רואים בפעילות שבבית תרומה ללמידה בבית הספר, וכיצד הם מעריכים את הדו־לשוניות של ילדם: כנכס או כמכשול. ההנחה שבבסיס המחקר הייתה שההורים יודעים על ילדיהם דברים שאף מבחן ואף מורה אינם מגלים.

במחקר השתתפו 90 אמהות לילדים בני שלוש עד שבע, משכונות מעוטות הכנסה ברחובות ובנתניה: 68 אמהות ממוצא אתיופי וקבוצת השוואה של אמהות דוברות עברית מאותן שכונות. הן מילאו שאלון מפורט על התפתחות הילד, על השפות שמדברים בבית, על ספרים, קריאה וכתיבה, על הקשר עם בית הספר ועל הציפיות לעתיד, ומתוכו נבנו תשעה מדדים שהושוו בין הקבוצות ובין גילים שונים. כך אפשר היה לבחון גם את ההבדלים בין המשפחות וגם את עמדות ההורים בגילים שונים, מהגן ועד ראשית בית הספר.

השאלות שהמחקר מעלה נוגעות לכל מערכת חינוך שקולטת ילדי מהגרים: מי אחראי לאוריינות של הילד, מה מקומה של שפת הבית בתוך התהליך, ומה קורה לקשר בין הורים לילדים כשבית הספר נכנס לתמונה.