סיכום בעברית של המאמר: Adolescents and Their Parents: A Review of Intergenerational Family Relations for Immigrant and Non-Immigrant Families

מתבגרים והוריהם: סקירה של יחסי משפחה בין־דוריים במשפחות מהגרים ובמשפחות שאינן מהגרות

כל משפחה מעבירה לילדיה יותר מאשר שם משפחה וצבע עיניים. היא מעבירה דרך חיים: מה מכבדים, על מה נלחמים, כמה עצמאות מותר לילד ומה הוא חייב להוריו. אצל רוב המשפחות התהליך הזה מתרחש בתוך חברה שמחזקת את אותם ערכים, ולכן כמעט אינו מורגש. אבל מה קורה כשמשפחה עוברת למדינה אחרת, שבה בית הספר, החברים והרחוב מלמדים משהו אחר?

הבעיה חריפה במיוחד בגיל ההתבגרות. זה הגיל שבו נער או נערה מגבשים זהות, מתחילים לדרוש עצמאות ומתרחקים מההורים, ובה בעת עדיין זקוקים להם, לתמיכה ולאישור שלהם. מתבגרים מהגרים עושים זאת בין שני עולמות: בבית נשמרת תרבות המוצא, ומחוץ לבית מחכה תרבות חדשה, ולעתים ההורים והילדים מסתגלים אליה בקצבים שונים מאוד.

ההנחה הרווחת היא שבמשפחות מהגרים הפערים בין הדורות גדולים יותר, והיחסים קשים יותר מאשר במשפחות ותיקות שחיות בחברה שבה גדלו. אך האם זו באמת התמונה? ומה קובע אם מתבגר ואמו יצליחו לגשר על הפער: התרבות שהביאו איתם, הקהילה שמקיפה אותם, מצבם הכלכלי, או משהו אחר?

הסקירה הזאת מאספת ומשווה ממצאי מחקר מארצות שונות, בעיקר על קבוצות מהגרים מאסיה ומאמריקה הלטינית שהתיישבו במדינות מערביות כמו ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. היא בוחנת שלוש סוגיות: איך תרבות מעצבת את חיי המשפחה, עד כמה ערכים אכן עוברים מדור לדור, ואיך החברה הסובבת משפיעה על כל זה, כולל מעמד חברתי־כלכלי וקשיים כלכליים, ובודקת אם הם משפיעים על מהגרים כפי שהם משפיעים על אחרים. כדי לענות על השאלה היא מציבה זו מול זו שתי משיכות שמוכרות לכל הורה ולכל מתבגר: הרצון להיות עצמאי והרצון להישאר חלק מהמשפחה.

מאחורי השאלה הזאת מסתתרות שאלות רחבות יותר על הגירה והשתלבות, ועל מה באמת הופך את הקשר בין הורים לילדים לחזק או לשביר.