היבטים פסיכופתולוגיים, אישיותיים וחברתיים-תרבותיים של פגיעה עצמית לא-אובדנית בקרב מתבגרים וצעירים

רקע

פגיעה עצמית לא-אובדנית (Non-Suicidal Self-Injury) בקרב מתבגרים וצעירים מהווה בעיית בריאות ציבורית חמורה והולכת וגוברת. שיעור התופעה בקרב מתבגרים נע בין 13% ל-28%, ומגיע לערכים גבוהים אף יותר בקבוצות קליניות ופגיעות, כולל אנשים עם הפרעות דיכאון, חרדה, תכונות אישיות גבוליות והיסטוריה של טראומה בילדות. פגיעה עצמית לא-אובדנית ממלאת הן תפקידים תוך-אישיים, כגון הפחתת מתח רגשי, והן תפקידים בין-אישיים, כגון משיכת תשומת לב או ביטוי צרכים, וקיים קשר הדוק בינה לבין כוונות אובדניות, מה שמחדד את הצורך באבחון מוקדם, בהתערבות ממוקדת ובמניעה מותאמת. מעורבות מתבגרים בפגיעה עצמית דיגיטלית – צפייה בתמונות של פציעה עצמית ברשת והפצת תוכן הקשור לתופעה ברשתות חברתיות – מעוררת דאגה מיוחדת, שכן היא קשורה לביסוס דפוסי התנהגות מזיקים ולירידה ברגישות לסיכון. בד בבד, קיים כיסוי בלתי מספק של מתבגרים בידי שירותי בריאות נפש מקצועיים, במיוחד באזורים שבהם הנגישות לשירותים כאלה מוגבלת.

שיטת הסקירה

הנתונים מבוססים על סקירה שיטתית של פרסומים בין-לאומיים מהשנים 2020–2024, שנאספו ממאגרי המידע הביבליוגרפיים PubMed/MEDLINE, Scopus ו-Web of Science, תוך שימוש בעקרונות מתודולוגיית PRISMA. איתור הפרסומים בוצע לפי צירופי מילות מפתח הכוללים פגיעה עצמית לא-אובדנית, פונקציות, מניעים, גורמי סיכון, ויסות רגשי, מתבגרים, תרבות, מגדר ומדיה דיגיטלית. מתוך מאגר ראשוני של 327 פרסומים, ולאחר סינון כפול לפי כותרות ותקצירים, נבחרו 45 עבודות לניתוח טקסט מלא, ומתוכן הודרו 9 בשל אי-התאמה לקבוצת הגיל, היעדר נתונים על פגיעה עצמית כתופעה עצמאית או כפילות. הניתוח הסופי כלל 36 מחקרים אמפיריים העוסקים בפונקציות התופעה, במנבאים שלה, בגורמי סיכון, בהבדלים תרבותיים, בהשפעת הסביבה הדיגיטלית ובגישות מניעה.

פונקציות ודפוסי מוטיבציה

המניעים לפגיעה עצמית לא-אובדנית בקרב מתבגרים משלבים מנגנונים אוטומטיים תוך-אישיים ומנגנונים בין-אישיים. בקרב מתבגרים עם הפרעת דיכאון, פונקציות תוך-נפשיות כמו הענשה עצמית ודיכוי אפקט שלילי בולטות במיוחד כאשר קיימים אלכסיתימיה גבוהה וניסיון טראומטי בילדות; מחסור בוויסות רגשי מגביר את הנטייה למניעים אוטומטיים מסוג זה. במדגמים לאומיים של מתבגרים וייטנאמים נמצא כי המניעים המרכזיים הם ויסות רגשות, שיקום תחושת שליטה וסילוק תחושת ריקנות, בעוד שמניעים בין-אישיים כמו ביטוי כעס או בקשת תמיכה נדירים יותר אך משמעותיים קלינית במצבים של בידוד חברתי. ניטור בזמן אמת חשף שינויות תוך-אישיות ניכרות: אצל אותו מתבגר עצמו עשויים המניעים לנוע בין פריקה רגשית להשפעה בין-אישית, בהתאם למצב הנתון. ניתוח מבוסס מחלקות סמויות זיהה תת-קבוצות של מתבגרים לפי דפוס דומיננטי – תגובתי-רגשי, מוכוון בין-אישית ומעורב. תכונות התמכרותיות, כגון כפייתיות וחזרתיות הפעולה, מגבירות סיכון לאפיזודות חוזרות, בייחוד כאשר הפגיעה העצמית משמשת להקלה על מתח עז באמצעות חיזוק שלילי אוטומטי. בקרב מתבגרים מאושפזים, טיפולוגיית המניעים נמצאה קשורה לפרופיל הקליני – דיכאון, חרדה או אימפולסיביות – כאשר פונקציות ויסות רגשי רווחות יותר במקרים חמורים. למרות הדומיננטיות של הפונקציות האוטומטיות, גורמים בין-אישיים נמצאו חשובים גם הם בהנצחת ההתנהגות.

מנבאים פסיכולוגיים ואישיותיים

עמידות והיקף הפגיעה העצמית הלא-אובדנית מוסברים במידה רבה על ידי מאפיינים אישיותיים ורגשיים: דיסרגולציה רגשית, סכמות קוגניטיביות שליליות, חרדתיות מוגברת והערכה עצמית נמוכה. אצל מתבגרים עם דיכאון, פונקציית הפגיעה העצמית כאמצעי לניהול חרדה מתווכת את הקשר בין רמת החרדה לתדירות אפיזודות הפגיעה, כאשר האפקט בולט יותר אצל בנות. ניסיון טראומה בילדות מעלה את הסבירות לשימוש בפגיעה עצמית כחיזוק שלילי אוטומטי, אפקט שמתחזק בנוכחות אלכסיתימיה גבוהה ומצטמצם כאשר קיימת עמדה חיובית כלפי קבלת עזרה פסיכולוגית. מודל "יתרונות ומחסומים" להפסקת ההתנהגות מציב תפיסות עצמי שליליות, כגון תחושת קלקול וחוסר אונים, ואמונות בדבר "הכרח" הפגיעה העצמית כמכשולים מרכזיים לוויתור עליה. סכמות קוגניטיביות בלתי מסתגלות, ובהן תחושת קיפוח רגשי, פגימות ונטישה, נמצאות בקשר ישיר לבחירה בפונקציות בין-אישיות ותוך-נפשיות כאחד. אצל צעירים עם הפרעת אישיות גבולית, דיסרגולציה רגשית ודחיפות שלילית – נטייה לפעולה אימפולסיבית על רקע רגשות שליליים – מנבאות הן את תדירות הפגיעה והן את מגוון השיטות בהן נעשה שימוש. יכולת ויסות רגשי מוגבלת ורגישות רגשית גבוהה מפחיתות את הנכונות להפסיק את ההתנהגות, וחוסר יציבות רגשי גבוה קשור למגוון רחב יותר ולתדירות גבוהה יותר של אפיזודות. היקשרות בלתי בטוחה וניסיון של הזנחה או אלימות פיזית בילדות מהווים מנבאים משמעותיים נוספים.

הקשר לסיכון אובדני

פגיעה עצמית לא-אובדנית מוגדרת כהתנהגות ללא כוונה לשלול חיים, אולם הפונקציות, התדירות וההקשר הקליני שלה חופפים לעיתים קרובות למצבים טרום-אובדניים. במדגם רב-מרכזי של מתבגרים עם הפרעות אפקטיביות, שילוב של פגיעה עצמית לא-אובדנית וניסיונות אובדניים נמצא אצל כ-40.6% מהמשתתפים; חרדה גבוהה, דיכאון, תחושת אשמה ודיסרגולציה רגשית הם המנבאים הפסיכולוגיים המשמעותיים ביותר לסיכון אובדני גבוה, ושילובם עם בידוד חברתי וסכמות קוגניטיביות בלתי מסתגלות מגביר את הסבירות למעבר מפגיעה עצמית להתנהגות אובדנית. שילוב פונקציות תוך-נפשיות, כגון הענשה עצמית, עם פונקציות בין-אישיות, כגון בקשת תמיכה, מעלה משמעותית את הסיכון לניסיונות אובדניים בהמשך. בקבוצת מתבגרים המבצעים פגיעה עצמית בולטת פונקציה אוטומטית של ויסות רגשות, בעוד שבקבוצת מנסים להתאבד שכיחים יותר מניעים תקשורתיים המכוונים להעברת מצב רגשי לסביבה. גורמי הסיכון המרכזיים לחזרה על אפיזודות פגיעה עצמית כוללים דיכאון וחרדה, חוסר יציבות רגשית, ניסיון טראומה בילדות ותמיכה משפחתית נמוכה. אפיזודות פגיעה עצמית מקדימות לעיתים קרובות התגברות מחשבות אובדניות בטווח של יממה, ומתבגרים עם מחשבות תכופות על פגיעה עצמית מפגינים סיכון גבוה יותר למימושן, בייחוד כאשר קיימים קשיים רגשיים כרוניים. מתח וקונפליקטים במערכות יחסים רומנטיות מגבירים הן את תדירות הפגיעה העצמית והן את הסיכון לניסיון אובדני, כאשר ויסות רגשי משמש מתווך בקשר זה.

הבדלים תרבותיים ומגדריים

צורות, תדירות ומוטיבציה של פגיעה עצמית לא-אובדנית משתנות במידה ניכרת בהתאם להקשר התרבותי, נורמות חברתיות ותפקידי מגדר. הפחתת מתח פנימי נמצאה קשורה במיוחד לתדירות גבוהה של פגיעה עצמית, למגוון רחב של שיטות ולדיכאון בולט; פונקציות בין-אישיות כגון תקשורת ומשיכת תשומת לב נקשרו לקשיי תפקוד בין-אישי והיו שכיחות יותר בקרב מתבגרים עם בעיות התנהגות בולטות. במדגם סינגפורי, פגיעה עצמית שימשה אמצעי להתגברות על תחושת קהות רגשית ולשיקום תחושת שליטה סובייקטיבית, כאשר בנות הפגינו רמה גבוהה יותר של מניעים אוטומטיים ובקרב בנים שכיחות יותר צורות אימפולסיביות ותוקפניות. במדגם קוריאני נמצא קשר בין מעמד סוציו-אקונומי נמוך לבין סבירות גבוהה יותר הן לפגיעה עצמית והן למחשבות אובדניות, כאשר בקרב בנות רווח יותר ויסות אפקט שלילי ובקרב בנים – צורות ריאקטיביות והפגנתיות. נגישות מוגבלת לעזרה פסיכיאטרית וסטיגמה חברתית בולטת מעכבות פנייה בזמן לעזרה. במדגם איראני של מתבגרות נמצאה דומיננטיות של מניעים תוך-נפשיים הקשורים בבושה, אשמה וחוסר ערך עצמי, מושפעים מנורמות משפחתיות ודתיות. ככלל, בתרבויות המאופיינות באיפוק רגשי גבוה בולטות פונקציות אוטומטיות, בעוד שבחברות אינדיבידואליסטיות יותר בולט משקלם של מניעים בין-אישיים.

השפעת הסביבה הדיגיטלית

המרחב המקוון ממלא תפקיד כפול בהיווצרות ובשימור פגיעה עצמית לא-אובדנית: הוא עלול לתרום להפצה ולנרמול של התנהגויות אלו, אך במסגרת מודרציה ממוקדת עשוי לשמש כלי יעיל למניעה ולתמיכה. חשיפה לתמונות ולקטעי וידאו של פגיעה עצמית ברשתות חברתיות נקשרת לעלייה בתדירות ובחומרת אפיזודות פגיעה עצמית בקרב מתבגרות, באמצעות מנגנונים של הזדהות, השוואה חברתית והדבקה רגשית, ועלולה להפחית רגישות לסיכון. תופעת הפגיעה העצמית הדיגיטלית – פרסום מסרים פוגעניים על עצמו או תמונות של פציעה עצמית – קשורה בסיכון מוגבר למחשבות וניסיונות אובדניים, אפקט שמתחזק כאשר קיים גם ניסיון פגיעה עצמית לא מקוונת. נטייה לחשיפת עובדת הפגיעה העצמית במרחב הדיגיטלי תלויה בפונקציה של ההתנהגות: מתבגרים המונעים ממניעים בין-אישיים נוטים יותר לשתף מידע ברשת, בעוד שבדומיננטיות מניעים אוטומטיים כמו הענשה עצמית, הנטייה לחשיפה דיגיטלית פוחתת. תוכניות תמיכה מקוונות ומבוססות טלפון נייד מסוגלות להפחית תדירות פגיעה עצמית ולשפר ויסות רגשי, אולם יעילותן תלויה באיכות התוכן, בהתאמה האישית ובנגישות לעזרה מקצועית.

מניעה והתערבות

התערבויות קליניות במסגרת אשפוז מתמקדות בפיתוח מיומנויות ויסות אפקטיבי, הפחתת אימפולסיביות וחיזוק תמיכה בין-אישית. בין הגישות הטיפוליות שהוכחו יעילות ביותר בולטות הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי (DBT) והטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT), לרוב בשילוב עם תוכניות בית-ספריות ואמבולטוריות. תוכניות בית-ספריות אוניברסליות וסלקטיביות המכוונות לפיתוח ויסות רגשי ומיומנויות עמידות בפני לחץ מפחיתות את הסבירות להופעת פגיעה עצמית וחרדה ודיכאון נלווים. פיתוח אסטרטגיות לזיהוי מוקדם ועידוד פנייה לעזרה, הפחתת סטיגמה, הגברת הנגישות לתמיכה והכשרת קרובים ואנשי מקצוע לתגובה הולמת נמצאים בין המרכיבים המרכזיים של תוכניות מניעה מוצלחות. נכונות מתבגרים לשתף פעולה עם רופאי משפחה תלויה באמפתיה, באמון ובשמירה על סודיות. בקרב מתבגרים המבצעים פגיעה עצמית, זוהו כצרכים עיקריים נגישות לתמיכה רגשית, מעורבות המשפחה בתהליך הטיפולי ושימוש במשאבים מקוונים ככלי עזר.

מסקנות

פגיעה עצמית לא-אובדנית בקרב מתבגרים וצעירים היא תופעה רב-גורמית, המבוססת בעיקרה על פונקציות אוטומטיות – ויסות אפקט שלילי והענשה עצמית – לצד מעורבות משתנה של מניעים בין-אישיים. מחסור בוויסות רגשי, סכמות קוגניטיביות שליליות, הערכה עצמית נמוכה, אלכסיתימיה, דחיפות שלילית וניסיון טראומה בילדות מהווים מנבאים פסיכולוגיים מרכזיים המסבירים את יציבותה הגבוהה של התופעה. פגיעה עצמית וסיכון אובדני חולקים מנבאים קליני-פסיכולוגיים משותפים, ושילוב פונקציות של הענשה עצמית וויסות רגשי בתנאי חוסר יציבות רגשית ובידוד חברתי מהווה סמן לסיכון אובדני מוגבר. גורמים תרבותיים ומגדריים מעצבים את המוטיבציה ואת צורות ההתנהגות: בתרבויות בעלות איפוק רגשי גבוה בולטות פונקציות אוטומטיות, ובנות נוטות יותר להענשה עצמית ולוויסות אפקט לעומת צורות אימפולסיביות ותוקפניות יותר בקרב בנים. הסביבה הדיגיטלית ממלאת תפקיד כפול: היא עלולה לחזק את ההתנהגות באמצעות נרמול והדבקה רגשית, אך בשימוש מכוון עשויה לשמש כלי למניעה ותמיכה פסיכולוגית. האסטרטגיות היעילות ביותר כוללות גישה משולבת ורב-רמתית – התערבויות פסיכותרפויטיות מבוססות ראיות, בהן CBT ו-DBT, תוכניות בית-ספריות, מעורבות המשפחה, הפחתת סטיגמה ושילוב פלטפורמות מקוונות, תוך שילוב גורמים פסיכולוגיים, קליניים, תרבותיים, מגדריים ומדיה-סביבתיים לצמצום הסיכון למעבר מפגיעה עצמית להתנהגות אובדנית.

מקור

Ichitovkina, E. G., Zhernov, S. V., & Salov, S. A. (2025). Psychopathological, personal, and sociocultural aspects of non-suicidal self-harm in adolescents and young adults. Psychological-Pedagogical Journal "Gaudeamus", 24(3), 23-34.