רקע
ילדים המגיעים למחלקות לרפואה דחופה חווים לעיתים קרובות מצוקה נפשית וחרדה, המוחמרת פעמים רבות בשל תהליכי טיפול שגרתיים הכרוכים בכאב או בפחד, כגון דיקור ורידי או הכנסת עירוי. כמחצית מהילדים הזקוקים להתערבויות רפואיות מסוג זה נדרשים לעיתים לריסון כימי או פיזי כדי לאפשר את ביצוע התהליך. חרדה שכיחה במיוחד וחמורה יותר בקרב ילדים עם מחלות כרוניות, אבחנות פסיכיאטריות, הפרעות בספקטרום האוטיסטי ולקויות קוגניטיביות, והיא עלולה להחמיר תוצאות טיפוליות במחלות כרוניות כגון אסתמה ואנמיה חרמשית. גם התפיסה ההורית של פחד הילד משפיעה על תגובת הלחץ שלו ועל האופן שבו הוא זוכר את הביקור, ועלולה לתרום לתפיסת איום ארוכת טווח ולהימנעות עתידית מטיפול רפואי.
כדי לשפר את חוויית הילד וההורה, מחלקות רפואיות לילדים מעסיקות אנשי מקצוע המתמחים בליווי פסיכוסוציאלי של ילדים מאושפזים, המשתמשים במשחק, בהסחות דעת חזותיות ושמיעתיות ובטכניקות המותאמות לשלב ההתפתחותי של הילד. מחקרים קודמים הראו כי מגע עם בעלי חיים יכול להפחית מתח נפשי, וכי לחשיפה לכלבי טיפול השפעה מיטיבה בהקשרים רפואיים שונים, עם השפעה בולטת יותר בקרב ילדים הפגיעים ביותר לחרדה, כגון אלו עם הפרעות פסיכיאטריות, הפרעות בספקטרום האוטיסטי או מחלות כרוניות. עם זאת, סקירה שיטתית ומטה-אנליזה שבחנה חמישה ניסויים קליניים אקראיים בקרב מבוגרים במחלקות לרפואה דחופה לא מצאה תועלת עקבית מטיפול בעזרת בעלי חיים על חרדה או מצוקה. עד כה לא נבדקה השפעת החשיפה לכלב טיפולי על ילדים במחלקה לרפואה דחופה.
שיטה
ניסוי קליני אקראי בודד-מרכזי נערך בבית חולים לילדים בעיר אינדיאנפוליס שבארצות הברית, בין פברואר 2023 ליוני 2024, ובחן את התועלת של הוספת חשיפה לכלב טיפולי ולמדריכו לטיפול הסטנדרטי שמעניק איש מקצוע לתמיכה בילדים מאושפזים, בהשוואה לטיפול הסטנדרטי בלבד. מתוך 116 ילדים בגילי 5 עד 17 שסיווגו כבעלי חרדה בינונית עד גבוהה לפי סולם FACES בן 11 הדרגות (0 עד 10), הוכנסו 80 ילדים לניסוי ושובצו אקראית לקבוצת ביקורת (40 ילדים שקיבלו טיפול סטנדרטי בלבד) או לקבוצת התערבות (40 ילדים שקיבלו טיפול סטנדרטי בתוספת כ-10 דקות של אינטראקציה עם כלב טיפולי ומדריכו). כל הכלבים והמדריכים עברו הסמכה ופיקוח בהתאם לתקנים מקצועיים מוכרים. הורי הילדים או אפוטרופוסיהם העריכו במקביל את חרדת הילד ואת רמת הלחץ והכאב הנתפסים שלו בסולמות דומים.
מדדי חרדה, קצב לב וריכוז קורטיזול ברוק נאספו בשלוש נקודות זמן: בקו הבסיס לפני החשיפה, כעבור כ-45 דקות, וכעבור כ-120 דקות או סמוך לשחרור. תיעוד נוסף כלל שימוש בתרופות הרגעה או נגד חרדה, ובהן קטמין, מידזולם, לורזפאם ודרופרידול. מטרת המחקר העיקרית הייתה לבחון האם קיים הבדל מובהק בין הקבוצות בשינוי בציון החרדה המדווח על ידי הילד ועל ידי ההורה, מקו הבסיס ועד המדידה השנייה.
ממצאים
בקרב 80 הילדים שהשתתפו, הגיל הממוצע עמד על כ-11 שנים, ו-56% היו בנות. בקו הבסיס לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות בציוני החרדה, שעמדו בממוצע על כ-5.4 מתוך 10 בדיווח הילדים וכ-6.4 מתוך 10 בהערכת ההורים. כעבור 45 דקות, חרדת הילדים בקבוצת ההתערבות ירדה בממוצע בכ-2.7 נקודות, לעומת ירידה של כ-1.5 נקודות בקבוצת הביקורת, הבדל שהיה מובהק סטטיסטית. באופן דומה, הערכת ההורים את חרדת ילדיהם ירדה בכ-3.2 נקודות בקבוצת ההתערבות לעומת כ-1.8 נקודות בקבוצת הביקורת. כמעט מחצית מהילדים בקבוצת ההתערבות (46%) חוו ירידה של יותר מ-2.5 נקודות בציון החרדה, שיעור המוגדר כשינוי משמעותי מבחינה קלינית, לעומת כרבע מהילדים בקבוצת הביקורת (23%). עם זאת, כעבור כשעתיים מתחילת המדידה, ההבדל בין הקבוצות בציון החרדה של הילדים נמחק כמעט לחלוטין, וניתוח שבחן את האינטראקציה בין הקבוצה לבין ציר הזמן לא הראה מובהקות סטטיסטית.
לצד מדדי הדיווח העצמי, נבדק גם השימוש בתרופות הרגעה או נגד חרדה. בקבוצת הביקורת קיבלו כ-35% מהילדים לפחות מנה אחת של תרופה כזו, לעומת 18% בלבד בקבוצת ההתערבות, אף שההבדל לא הגיע למובהקות סטטיסטית מלאה. ריכוזי הקורטיזול ברוק ירדו בשתי הקבוצות בין קו הבסיס למדידה השנייה, אך הירידה הייתה מובהקת סטטיסטית רק בקרב הילדים שנחשפו לכלב הטיפולי, בעוד שבקבוצת הביקורת לא נמצא שינוי מובהק. עם זאת, בהשוואה ישירה בין הקבוצות בגודל השינוי בריכוז הקורטיזול לא נמצא הבדל מובהק. ממצא נוסף ובלתי צפוי היה שריכוזי הקורטיזול של ההורים היו גבוהים באופן עקבי ומובהק מאלה של ילדיהם, בכל נקודות הזמן ובשתי הקבוצות. לא נצפו הבדלים בין הקבוצות בסימנים חיוניים כגון קצב לב ולחץ דם, ולא תועדו תופעות לוואי או אירועים חריגים כלשהם במהלך המחקר.
דיון ומסקנות
הנתונים מספקים עדות חדשה לכך שהוספת חשיפה לכלב טיפולי לטיפול הפסיכוסוציאלי הסטנדרטי בילדים במחלקה לרפואה דחופה יכולה להפחית, באופן מתון אך מובהק, הן את החרדה המדווחת על ידי הילדים עצמם והן את התפיסה ההורית של חרדת ילדיהם, בטווח הזמן הקצר שלאחר האינטראקציה. הירידה הבולטת יחסית בשימוש בתרופות הרגעה בקרב הילדים שנחשפו לכלב, אף שלא הגיעה למובהקות סטטיסטית מלאה, מרמזת על פוטנציאל להפחתת הצורך באמצעי ריסון כימי. הממצא שריכוזי הקורטיזול היו הגבוהים ביותר בקו הבסיס בשתי הקבוצות, הן אצל הילדים והן אצל ההורים, תומך ברציונל הפיזיולוגי להקדים ככל האפשר את מועד ההתערבות מסוג זה במהלך הביקור במיון.
עד כה, מרבית העדויות על יתרונות הטיפול בעזרת כלבים בהקשרים רפואיים נגעו למבוגרים או להתערבויות מחוץ למחלקות לרפואה דחופה, ונתונים אלה מספקים אחת מהעדויות הראשונות המתמקדות באוכלוסיית הילדים ובאינטראקציה הייחודית בין תפיסת ההורה לתפיסת הילד. שיעור ניכר מהילדים המגיעים למחלקות לרפואה דחופה חווים במקביל גם כאב וגם חרדה, ופחד מפני חוסר היכרות עם הסביבה הרפואית עלול להקשות עוד יותר על ילדים צעירים להביע את מצוקתם. כלב מוסמך ומוכר כידידותי עשוי להעביר לילד תחושת ביטחון וניחומה שקשה להשיג באמצעי תקשורת מילוליים בלבד, ובכך להשלים את פעילותם של אנשי המקצוע המתמחים בליווי פסיכוסוציאלי של ילדים, אשר מיומנים בהנגשת חוויית הטיפול הרפואי לילד בהתאם לשלב ההתפתחותי שלו. ממצאים אלה תומכים בהשערת הביופיליה ברפואה, שלפיה למגע עם בעלי חיים תפקיד מרגיע ומיטיב עבור בני אדם.
בין מגבלות הנתונים בולטת העובדה שלא ניתן היה להסתיר מהמשתתפים ומהצוות המטפל את נוכחות הכלב, מה שעלול להטות את התוצאות כלפי מעלה. המחקר נערך במרכז רפואי בודד בעל תוכנית כלבי טיפול ותיקה וצוות מקצועי מיומן, כך שההכללה של הממצאים למחלקות לרפואה דחופה שאינן מצוידות בתשתית דומה מוגבלת. בשל כך, לא ניתן להסיק במדויק מהו גודל ההשפעה הצפוי של כלבי טיפול במחלקות שאינן מעסיקות אנשי מקצוע לליווי פסיכוסוציאלי של ילדים. עם זאת, בשילוב עם הממצא בדבר צמצום מסוים בשימוש בתרופות הרגעה, הנתונים מספקים תמיכה ראשונית בשילוב כלבי טיפול ככלי נוסף להפחתת כאב וחרדה בילדים במחלקות לרפואה דחופה, מבלי להזדקק לאמצעי ריסון כימי או פיזי.
מקור
Kelker, H. P., Siddiqui, H. K., Beck, A. M., & Kline, J. A. (2025). Therapy dogs for anxiety in children in the emergency department: A randomized clinical trial. JAMA Network Open, 8(3), e250636.