סיכום בעברית של המאמר: Vicissitudes of Autobiographical Memories in a Bilingual Analysis

גלגולי הזיכרונות האוטוביוגרפיים באנליזה דו־לשונית

מה קורה לזיכרון כשאדם חי בשתי שפות? מטופלת דו־לשונית, שגדלה בבית דובר ספרדית ובנתה את חייה הבוגרים באנגלית, מגיעה לאנליזה ומתקשה לספר מה בדיוק קרה ביום שבו קרס הקשר עם בן זוגה. תגובתה לאירוע קטן לכאורה הייתה כה עזה, שנראה כי היא נוגעת במשהו ישן הרבה יותר. ובטיפול עצמו היא עוברת שוב ושוב משפה לשפה, לפעמים כדי להתקרב לזיכרון ולפעמים כדי להתרחק ממנו.

הפסיכואנליזה בנויה על ההנחה שזיכרונות כואבים נדחקים מן ההכרה, ושעבודת הטיפול היא להחזיר אותם אליה. כשזיכרון אינו עולה, כשהמטופל משתתק או מתקשה למצוא מילים, האנליטיקאי מזהה בכך את פעולת ההדחקה וההתנגדות. אבל מה אם החוויה פשוט נשמרה בשפה אחרת? מה אם פרטים או רגשות שאינם נגישים בשפה אחת זמינים דווקא בשנייה? ואם השפה הזאת זרה לאנליטיקאי, האם מה שנראה כהדחקה הוא תכונה של נפש המטופל, או של מגבלות המטפל?

המאמר שואל אם מושג ההדחקה, כפי שהתגבש במסורת הפרוידיאנית, מתאים לתיאור מה שקורה אצל אנשים שמארגנים את חוויותיהם ביותר משפה אחת. כדי לבחון זאת הוא נשען על שני מקורות. הראשון הוא מחקר שבו דו־לשוניים השולטים היטב בשתי שפותיהם סיפרו על חוויה אישית דרמטית, תחילה בשפה שבה התרחשה ולאחר מכן, בהפתעה, בשפה האחרת, ושני הסיפורים נותחו ניתוח לשוני מדוקדק. השני הוא תיאור מפורט של טיפול אנליטי ארוך במטופלת הדו־לשונית: מה עלה בכל שפה, מתי עברה משפה לשפה, אילו זיכרונות הופיעו בדיבור ואילו בחלומות, וכיצד כל אלה עיצבו את יחסיה עם המטפל.

השאלה חורגת מחדר הטיפול. היא נוגעת לכל מי שגדל בשפה אחת וחי את חייו בשפה אחרת, לקשר העדין שבין שפה, זיכרון ורגש, ולשאלה כמה ממה שאנחנו זוכרים, וממה שאנחנו מרגישים כשאנחנו נזכרים, תלוי במילים שבהן אנחנו זוכרים אותו.