סיכום בעברית של המאמר: The role of coach-athlete relationship on motivation and sports engagement

תפקיד יחסי מאמן-ספורטאי במוטיבציה ובמעורבות בספורט

שני ספורטאים עומדים באותו אימון, תחת אותו מאמן, ומתאמנים כמעט אותו מספר שעות. האחד מגיע בעיניים בורקות, מתמסר לכל תרגיל ומתעקש להשתפר גם כשקשה. השני מבצע את המינימום ומחכה שהאימון ייגמר. מה מבדיל ביניהם? התשובה המיידית היא "מוטיבציה", אבל היא משאירה מאחור שאלה מסקרנת: האם מוטיבציה לבדה מספיקה, או שיש משהו נוסף שקורה בין הספורטאי למאמן ומשפיע על האופן שבו הרצון הופך להשקעה של ממש?

המאמר יוצא מתוך השאלה הזאת. החוקרים מתעניינים במעורבות בספורט, חוויה קוגניטיבית ורגשית חיובית ויציבה בעלת ארבעה ממדים: מרץ, מסירות, ביטחון והתלהבות. מעורבות כזו קשורה להישגים, להתמדה, לזרימה, לרווחה נפשית ולשחיקה נמוכה יותר. הם בוחנים אותה מבעד לעדשה של תיאוריית ההגדרה העצמית, שלפיה לכל אדם שלושה צרכים בסיסיים, אוטונומיה, מסוגלות וקשר חברתי, והאקלים שהמאמן יוצר משפיע על מידת סיפוקם.

כאן נכנס הקשר האישי עם המאמן. המחקר נשען על מודל ה־3C's, שלפיו היחסים בין מאמן לספורטאי מורכבים מקרבה רגשית של אמון וחיבה, ממחויבות של שני הצדדים לשמר את הקשר, ומשלימות, כלומר יחס ידידותי ומגיב של צד אחד שמעורר יחס דומה אצל האחר. הספרות קישרה את היחסים האלה לצורכי הספורטאי, למוטיבציה ולרווחה, אבל כמעט לא בדקה את תרומתם למעורבות. השאלה שהחוקרים שואלים היא אם יחסי מאמן־ספורטאי מתווכים בין המוטיבציה של הספורטאי לבין מידת מעורבותו.

כדי לבחון זאת גייסו החוקרים, בשיטת כדור שלג, 408 ספורטאים סטודנטים מאוניברסיטאות בצפון מינדנאו שבפיליפינים, בני 18 עד 27. כולם השתתפו לפחות שלוש שנים בטורנירים והתחרו ברמה אזורית או ארצית. המשתתפים מילאו שלושה שאלונים סטנדרטיים: אחד על היחסים עם המאמן לפי שלושת הממדים, אחד על מוטיבציה פנימית, מוטיבציה חיצונית והיעדר מוטיבציה, ואחד על ארבעת ממדי המעורבות.

הניתוח המרכזי היה ניתוח תיווך מרובה, שבו שלושת ממדי היחסים פועלים כמתווכים מקבילים, בעזרת בוטסטראפ של 10,000 דגימות. כך אפשר לבדוק לא רק אם יש קשר בין מוטיבציה למעורבות, אלא גם כמה ממנו עובר דרך כל אחד מהיבטי היחסים עם המאמן, ובנפרד לכל סוג מוטיבציה.