סיכום בעברית של המאמר: Six Rather Unusual Propositions about Terrorism

שש טענות חריגות למדי על טרור

בפברואר 2003 אמר הקולנוען מייקל מור בראיון טלוויזיה שהסיכוי של כל אחד מאיתנו למות בפיגוע טרור קטן מאוד, מאוד, מאוד. המראיין שלו השיב מיד: "אבל איש אינו רואה את העולם כך". שתי האמירות האלה, שנאמרו בתוך שניות זו אחר זו, מסמנות את אחד הפערים המוזרים בחיים הציבוריים של העשורים האחרונים: הפער בין מה שהמספרים מלמדים על סכנת הטרור לבין מה שאנשים מרגישים כלפיה.

אחרי 11 בספטמבר שינתה ארצות הברית סדרי עדיפויות. הוקם משרד ממשלתי חדש ועתיר תקציב, שדות התעופה הפכו למבצרים, פרצו שתי מלחמות, ומערכות בחירות נסבו סביב השאלה מי יגן על הציבור טוב יותר. במקביל התמלאו מדפי הספרים והמהדורות בתרחישים של טרור גרעיני, ביולוגי וכימי, ובאזהרות שהאיום על אורח החיים האמריקני הוא איום קיומי.

ג'ון מולר, מדען מדינה מאוניברסיטת אוהיו, מבקש לעצור לרגע ולשאול שאלות שכמעט לא נשאלו באותן שנים: עד כמה הטרור מסוכן באמת? מאין נובע עיקר המחיר שהוא גובה? מי מרוויח מהפחד ממנו? ואם הפחד עצמו הוא חלק מהבעיה, איך צריכה להיראות מדיניות שמתמודדת איתו?

כדי להתמודד עם השאלות האלה הוא מציג שש טענות שהוא עצמו מכנה "חריגות למדי". הוא נשען על נתונים על מספר ההרוגים בטרור לעומת סיבות מוות אחרות, על עלויות כלכליות של אמצעי ביטחון, על השוואות היסטוריות לפיגועים ולתגובות להם מלבנון ועד סודן, על מחקרים בתחום תפיסת הסיכון, וגם על דבריהם של פוליטיקאים, פקידים, מומחים ואפילו של אוסאמה בן לאדן עצמו. בדרך הוא בוחן גם את מה שהוא מכנה "תעשיית הטרור": המערך של כלי תקשורת, פוליטיקאים, פקידים ויזמי סיכון שעוסקים בנושא יום ולילה.

הטקסט, שפורסם במדור הדיון של כתב העת Terrorism and Political Violence, כתוב בנימה חדה ולעתים סאטירית, והוא נוגע בשאלות שרלוונטיות הרבה מעבר לארצות הברית: איך חברה מחליטה ממה לפחד, ומה המחיר של הפחד הזה.