סיכום בעברית של המאמר: Research in a Shared Traumatic Reality: Researchers in a Disaster Context

מחקר במציאות טראומטית משותפת: חוקרים בהקשר של אסון

כשסירנה מיללת, כולם רצים למקלט, גם מי שבאו לשאול שאלות ולתעד את מה שקורה. מחקר חברתי מניח בדרך כלל שהחוקר עומד מחוץ לתופעה שהוא בוחן: הוא מתבונן, מקשיב ומנתח מרחק בטוח. אבל מה קורה כשהאירוע הטראומטי שעליו נערך המחקר מתרחש גם בחייו של החוקר עצמו, באותו רחוב, באותה עיר ובאותם לילות?

בעשור האחרון הולכת ומתבררת תופעה שמכונה "מציאות טראומטית משותפת". זהו מצב שבו אנשי מקצוע בתחום הטיפול חיים ועובדים באותה קהילה שבה חיים מטופליהם, וחשופים לאותן מלחמות, פיגועים או אסונות טבע. מחקרים מתחום העבודה הסוציאלית והפסיכולוגיה כבר התחילו לבחון איך זה משפיע על המטפלים: על הגבולות בין חייהם הפרטיים לעבודתם, על תחושת הנאמנות למשפחה ולמקצוע ועל מצבם הנפשי. אבל שאלה אחת כמעט לא נשאלה: מה קורה לחוקרים ששואלים את המטפלים האלה על חוויותיהם בזמן שהם עצמם חיים באותה מציאות?

הרקע לשאלה הוא ההשוואה בין שני סוגי יחסים. במחקר איכותני החוקר בונה יחסים עם משתתפיו בדרכים הדומות לבניית קשר טיפולי: אמון, אמפתיה והקשבה. אלא שבניגוד למטפל, החוקר אינו מקבל הדרכה קבועה ואינו נדרש לבחון את עצמו. השאלות המרכזיות הן מה מאפיין את היחסים בין חוקרים למשתתפים כשהם חשופים יחד לאותו איום, והאם הדינמיקה ביניהם דומה לדינמיקה בין מטפל למטופל או שונה ממנה.

כדי לברר זאת נבחנה הדרך שבה התנהלו שלוש קבוצות מיקוד שנערכו בדרום־מערב ישראל, באזור שהיה חשוף להתקפות טילים מתמשכות. בקבוצות השתתפו 30 מטפלים משירותים חברתיים שונים, והן הונחו בידי שתי חוקרות: האחת עובדת באזור המותקף, והאחרת עובדת מחוצה לו. הניתוח התמקד בדרך שבה הגיבו המשתתפים לחוקרות בעת איסוף הנתונים ובעת הצגת הממצאים לפני הפרסום, וכן בתיעוד האישי שערכו החוקרות עצמן על מה שחוו במפגשים. תיעוד זה כולל תחושות, מחשבות ודילמות שבדרך כלל אינן מופיעות בדוחות מחקר, ובכך הוא מאפשר מבט נדיר אל מאחורי הקלעים של העבודה המחקרית.

מעבר לתחום המסוים הזה, הנושא נוגע בשאלה רחבה יותר על היחס בין חוקר לנחקר, על גבול האובייקטיביות ועל האתיקה של מחקר שנערך בשעת משבר.