סיכום בעברית של המאמר: Non-formal education: a major educational force in the postmodern era

החינוך הבלתי פורמלי: כוח חינוכי מרכזי בעידן הפוסטמודרני

תנועת נוער, חוג אחר הצהריים, קורס מחשבים למבוגרים במתנ"ס, סדנה קהילתית לנשים: כולם עוסקים בחינוך, אבל אף אחד מהם אינו בית ספר. מיליוני אנשים בעולם לומדים במסגרות כאלה, ובכל זאת התחום הזה נתפס פעמים רבות כ"תוספת" לחינוך האמיתי, כפעילות העשרה שאפשר לוותר עליה. אפילו השם שלו, "חינוך בלתי פורמלי", מגדיר אותו לפי מה שאין בו.

נקודת המוצא כאן היא שהתמונה הזאת כבר אינה משקפת את המציאות. החינוך הבלתי פורמלי, שהחל כשירות לאוכלוסיות כפריות עניות בארצות מתפתחות, הפך לתעשייה חינוכית עולמית הפונה לכל הגילים, ובמקביל נשאר דל במחקר ובתאוריה, בייחוד בהשוואה לשפע הכתיבה על בית הספר. השאלה המרכזית היא מה מייחד את החינוך הבלתי פורמלי כגישה חינוכית עצמאית, וכיצד אפשר להגדיר אותו במה שהוא ולא רק במה שאינו. לצדה עולות שאלות נוספות: מה מקומו בעולם הפוסטמודרני, שבו ההיררכיות של הידע מתערערות וצעירים מחפשים משמעות וזהות, ומה תפקידן של הטכנולוגיות החדשות בתהליך.

כדי לבחון זאת שלמה רומי ומרים שמידע מנתחים את המשתנים המאפיינים פעילויות בלתי פורמליות, סוקרים הגדרות קיימות ואת מצב המחקר, וחוזרים אל ההוגים שהניחו את היסודות לחשיבה על התחום. הם עוקבים אחר תולדות החינוך מן התקופה שלפני הכתב, אז למדו הצעירים מתוך חיי היומיום, ובוחנים ארבע גישות תאורטיות: גישה היסטורית הרואה בו חינוך הקשור לחיים, הפילוסופיה של ג'ון דיואי, השקפה אקולוגית הרואה בכל מוסדות החברה גורמים מחנכים, וניתוח סוציולוגי של "קוד ההתנהגות" הייחודי לתנועות נוער ולמסגרות דומות. לבסוף הם בוחנים את מקומו של החינוך הבלתי פורמלי בחייהם של מתבגרים, כולל נוער מנותק, ואת השימוש שהוא עושה באינטרנט, בקהילות וירטואליות ובלמידה מרחוק, מאיים בקריביים ועד אוטובוס אינטרנט נודד באירופה.

מאחורי הדיון התאורטי עומדת שאלה מעשית מאוד: האם ההבחנה המוכרת בין "בית ספר" ל"פעילות אחר הצהריים" עדיין מחזיקה מעמד, ואם לא, מה המשמעות לגבי האופן שבו מחנכים היום.