סיכום בעברית של המאמר: Issues of Language and Culture in Family Therapy Training

סוגיות של שפה ותרבות בהכשרה לטיפול משפחתי

טיפול זוגי ומשפחתי הוא מקצוע של מילים. המטפל מקשיב לניואנסים, לרמזים, למה שנאמר ולמה שלא נאמר, ומגיב בשפה מדויקת ורגישה. מה קורה כשהמטפל עצמו מדבר בשפה שאינה שפת אמו, עם מבטא, ומגיע מתרבות שונה לגמרי מזו של המשפחה שיושבת מולו?

השאלה הזאת אינה תיאורטית. האוכלוסייה בארצות הברית מתגוונת במהירות, שיעור ילידי החוץ הוכפל בתוך שלושה עשורים, ותוכניות ההכשרה לטיפול זוגי ומשפחתי קולטות יותר ויותר סטודנטים מהגרים ובין־לאומיים. הספרות המקצועית עוסקת הרבה ברגישות תרבותית, בגזע ובמוצא אתני, אבל כמעט אינה שואלת מה זה אומר להתמחות בטיפול כשהאנגלית היא שפה שנייה. בשביל מתמחים כאלה השפה איננה רק דקדוק והגייה: היא גם התרבות האמריקאית השלטת, התרבות המקומית, והשפה הקלינית המיוחדת של המקצוע.

ג'יימס מוריס ויואה־טינג לי, חוקרים בתחום הטיפול המשפחתי, יצאו לבדוק את הסוגיה מכמה כיוונים. הם שאלו כיצד משפיע הרקע התרבותי של המטפל על הטיפול, מה חווה מטופל שעובד עם מטפל שאנגלית אינה שפת אמו, אילו אתגרים מתעוררים כשמטפלים בשפה שנייה, ואיך תוכניות ההכשרה יכולות להדריך וללוות מתמחים כאלה טוב יותר.

כדי לענות על השאלות נערך מחקר גישושי ברוח פנומנולוגית במרפאה אוניברסיטאית. מטופלים שטופלו בידי מתמחים מטייוואן מילאו שאלונים על שביעות רצונם, על הקשר עם המטפל ועל חוויית הטיפול, וחלקם עבדו במודל של טיפול משותף, שבו לצד המתמחה ישב מטפל דובר אנגלית כשפת אם. במקביל רואיינו מתמחות מטייוואן, מאיראן ומליטא, חלקן לפני תחילת ההתנסות הקלינית ואחת אחרי שסיימה אותה, על הציפיות, החששות וההתנסויות שלהן.

המחקר קטן בהיקפו, אבל הוא נוגע בשאלות שרלוונטיות לכל מי שמכשיר מטפלים, יועצים או עובדים סוציאליים בחברה רב־תרבותית, ובכלל זה בישראל: האם מבטא זר הוא מכשול בחדר הטיפול, מה עושה אי הבנה לקשר הטיפולי, ומה מוטל על המדריכים ועל תוכניות ההכשרה כשחלק מהסטודנטים לומדים בו בזמן גם מקצוע וגם שפה.