סיכום בעברית של המאמר: Enhancing Social Relationships and Adjusting Behavior in the Israeli Classroom

קידום יחסים חברתיים והתנהגות מסתגלת בכיתה הישראלית

כל מי שישב פעם בכיתה יודע שהיא הרבה יותר ממקום שבו לומדים חשבון ולשון. זו חברה קטנה, עם מקובלים ודחויים, עם חברויות וקונפליקטים, ועם ילדים שמרגישים בה בבית לצד ילדים שסופרים את הדקות עד הצלצול. ככל שהכיתות בישראל נעשו מגוונות יותר, עם עולים חדשים, ילדים מרקעים שונים ותלמידים בעלי צרכים מיוחדים שמשולבים בכיתות הרגילות, נעשתה השאלה החברתית דחופה יותר. הרי לא מספיק להושיב ילדים שונים באותו חדר ולקוות שיסתדרו.

את האחריות לאקלים בכיתה נושא בדרך כלל המורה, אבל רוב המורים לא הוכשרו לטפל בקשיים רגשיים וחברתיים. בעבר הוטל התפקיד הזה על יועצים ופסיכולוגים. ציפורה שכטמן שאלה אם מורים, אחרי הכשרה מתאימה, יכולים להוביל בעצמם תוכנית המבוססת על עקרונות של טיפול קבוצתי: תוכנית שמתחילה בחיזוק ההערכה העצמית של כל ילד ועוברת לעבודה על היחסים בכיתה, על תחושת השייכות, על ביטוי עצמי ועל פתרון קונפליקטים. האם תוכנית כזאת משנה את האופן שבו התלמידים תופסים את היחסים בכיתה? האם היא משפרת את מקומם החברתי של ילדים שאינם מקובלים? והאם היא משפיעה על ההתנהגות של תלמידים עם קשיי הסתגלות?

כדי לבדוק זאת נערכו שני מחקרים בצפון הארץ. בראשון השתתפו כ־600 תלמידים מכיתות ג' עד ה' בעשרה בתי ספר יסודיים, ובשני כ־500 תלמידי כיתות ז' וח' בחטיבת ביניים כפרית עם אוכלוסיית עולים גדולה. בכל בית ספר קיבלה כיתה אחת את התוכנית, 15 מפגשים שבועיים במקום שיעורי החינוך, והכיתה המקבילה המשיכה בשגרה. המורים שהנחו את המפגשים עברו השתלמות התנסותית של 60 שעות. נמדדו תפיסת האקלים בכיתה, הקבלה החברתית של כל תלמיד בעיני חבריו, ואצל התלמידים בעלי הצרכים המיוחדים גם בעיות התנהגות כפי שהעריכו אותן המורים. ההשוואה בין ילדים צעירים למתבגרים, ובין תלמידים רגילים לאלה שמתקשים, מעלה שאלות מעניינות על מה שילדים בגילים שונים צריכים מהכיתה שלהם.