סיכום בעברית של המאמר: Political Theory Is Not a Luxury: A Response to Timothy Kaufman-Osborn's "Political Theory as a Profession"

תאוריה פוליטית אינה מותרות: תגובה למאמרו של טימותי קאופמן־אוסבורן "תאוריה פוליטית כמקצוע"

המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת פן סטייט החליטה להוציא את התאוריה הפוליטית מבין תחומי ההתמחות שלה. ההחלטה עוררה סערה בקרב תאורטיקנים פוליטיים בארצות הברית, ומכתבי מחאה נשלחו מכל עבר. בעקבותיה פרסם טימותי קאופמן־אוסבורן מאמר נוקב, ובו טען שאין טעם להיאחז בחלוקה המסורתית של מדע המדינה לתת־תחומים, ושהתאוריה הפוליטית ממילא אינה מפעל אחיד אלא מעין כלב בן תערובת.

וונדי בראון, מהתאורטיקניות הפוליטיות הבולטות בדורה, מגיבה כאן על מאמרו. התגובה אינה עוסקת רק בשאלה הארגונית של מקומה של התאוריה הפוליטית בתוך המחלקות למדע המדינה. היא נוגעת בשאלה רחבה בהרבה: מה מקומו של ידע שאינו מדעי ואינו שיווקי באוניברסיטה של המאה העשרים ואחת? כיצד יכול תחום שעוסק בשאלות על כוח, משמעות, דמוקרטיה וזהות להצדיק את קיומו בעולם שבו כל עיסוק אקדמי נמדד בפריצות דרך, בהשפעה הנמדדת בשוק ובתרומה להון האנושי של הסטודנטים? והאם הוא צריך בכלל לנסות להצדיק את עצמו במונחים האלה?

בראון בוחנת את היחסים בין התאוריה הפוליטית לשאר מדע המדינה, את תפקידה כשער שדרכו נכנסים מדעי הרוח למחקר הפוליטי, ואת הלחצים הכפולים שהיא נתונה להם: מצד אחד המגמה ההולכת וגוברת להפוך את חקר הפוליטיקה למדע, ומצד שני הניאו־ליברליזציה של האוניברסיטאות בעת משבר תקציבי. היא שואלת למי צריך התחום לפנות, לעמיתים במחלקה, לקהל נאמן של תלמידים או לציבור הרחב, ונעזרת לשם כך במה שהיא מכנה "דילמת סוקרטס", הפילוסוף שהוצא להורג בידי האתונאים שלא טרח לשכנע. היא בוחנת גם את השמות והקטגוריות שבהם התאורטיקנים מתארים את עבודתם, ואת השפעת המקצוענות האקדמית על השאלות שהם שואלים.

החיבור הקצר והחד הזה נכתב בתקופה של קיצוצים באוניברסיטאות, אבל השאלה שהוא מעלה רלוונטית לכל מי שעוסק במדעי הרוח ובמדעי החברה כיום: האם חקירה ביקורתית של הפוליטיקה היא מותרות שאפשר לוותר עליהם בשעת מחסור, ומה בדיוק היה הולך לאיבוד אם היא הייתה נעלמת.