סיכום בעברית של המאמר: An Investigation of Factors Influencing Accountability and Performance Ratings

בחינת גורמים המשפיעים על אחריותיות ועל דירוגי ביצוע

כל מי שמילא פעם טופס הערכה על הממונה עליו, על מרצה בקורס או על עמית לצוות מכיר את הרגע הזה: העט מרחף מעל הסולם, ומשהו דוחף לסמן את הדרגה הגבוהה. דירוגי ביצוע מנופחים הם אחת הבעיות העקשניות בעולם הארגוני. כשכמעט כולם מקבלים ציון מצוין, קשה להחליט את מי לקדם, את מי להדריך ואת מי לתגמל, וכלים כמו משוב 360 מעלות, שבו גם כפיפים ועמיתים מעריכים את העובד, מאבדים מערכם.

אחד ההסברים המקובלים לניפוח הוא אחריותיות: הצורך להצדיק את עמדותינו בפני אחרים. כשאנחנו יודעים שמישהו יראה את מה שכתבנו, ובוודאי כשמדובר באדם שדירגנו, אנחנו נוטים לכתוב את מה שירצה אותו. על ההנחה הזאת נשענו מחקרים רבים, שבהם הודיעו למדרגים שייפגשו עם המדורג, שמומחה יבחן את דירוגיהם או שעליהם לרשום את שמם. אבל כמעט איש לא בדק אם המדרגים באמת חשים אחריותיות במצבים האלה, ואם התחושה הזאת היא שמזיזה את הדירוג.

המאמר שואל אם תחושת האחריותיות קשורה ישירות לרמת הדירוג, אם המניפולציות הניסוייות המקובלות אכן מעוררות אותה, ואיזה תפקיד ממלאת המוטיבציה הכללית של המדרג: עד כמה חשובה לו עבודתו ועד כמה הוא חש בה לחץ ומתח. נבחנה גם הצעה שהופכת את הכיוון המקובל, ולפיה המוטיבציה היא שמזינה את תחושת האחריותיות.

כדי לבדוק זאת נערך ניסוי בקרב 334 סטודנטים בקורסים לפסיכולוגיה ארגונית באוניברסיטה אמריקנית, שהתבקשו להעריך את ביצועי המרצה שלהם. כל סטודנט קיבל אחת משמונה גרסאות של הוראות: לחלק נאמר שהדירוגים מיועדים למחקר בלבד, לאחרים שהמרצה, העמיתים לכיתה או שניהם יראו אותם, ומחציתם התבקשו לרשום את שמם ושמעו שאולי יצטרכו להסביר את דירוגיהם. לפני כן מילאו שאלונים על המאמץ, על החשיבות ועל הלחץ שהם חווים כסטודנטים, ואחרי הדירוג דיווחו עד כמה חשו אחראים לו ועד כמה חשו אנונימיים. מודל משוואות מבניות אחד שילב את כל אלה ובחן בו בזמן את הקשרים בין הקהל, האנונימיות, המוטיבציה, האחריותיות והדירוג.

מה שהופך את המקרה למעניין במיוחד הוא שהמדורגת לא הייתה דמות זרה במעבדה, אלא מרצה שהסטודנטים מכירים, ממשיכים לפגוש ואף למדו ממנה על בעיית ניפוח הדירוגים עצמה.