סיכום בעברית של המאמר: Why Lawyers Can't Write

מדוע עורכי דין אינם יודעים לכתוב

מי שניסה פעם לקרוא חוזה שכירות, פוליסת ביטוח או פסק דין מכיר את התחושה: משפטים ארוכים עד אין קץ, מילים כמו "דלעיל" ו"לרבות", פעלים סבילים שמסתירים מי עשה מה, והערות שוליים שמשתרכות לאורך העמוד. "כתיבה משפטית" הפכה כמעט לשם נרדף לכתיבה מסורבלת, משעממת ומנופחת, ותלונות על כך נשמעות כבר מאות שנים, מצד סופרים, לקוחות מתוסכלים ואפילו שופטים.

התשובה המקובלת לבעיה פשוטה: עורכי הדין פשוט לא למדו לכתוב. לכן בכל דור מחדש מתפרסמים מדריכי כתיבה, ובתי ספר למשפטים מוסיפים קורסים שאמורים ללמד את המשפטנים לנסח בבהירות. אבל אם הפתרון כל כך ברור, מדוע הבעיה מסרבת להיעלם? האם ייתכן שהכתיבה הגרועה אינה תקלה מקרית, אלא תוצאה של משהו עמוק יותר במקצוע עצמו?

זו השאלה שבמרכז המסה הקצרה והחריפה הזאת, שנכתבה בידי מרצה בבית הספר למשפטים של הרווארד ופורסמה בכתב העת המשפטי היוקרתי של האוניברסיטה: מדוע עורכי דין אינם יודעים לכתוב? במקום לחפש את התשובה בדקדוק או בטכניקת הניסוח, המחבר בוחן את היחסים בין עורכי הדין לבין השפה שבה הם משתמשים, ואת מה שהשפה הזאת עושה בשבילם ולהם.

כדי לבחון את השאלה הוא משווה בין הדרך שבה משפטנים מספרים סיפור לבין הדרך שבה יספר אותו אדם מן השורה או סופר, ומעמיד את הכתיבה המשפטית מול ספרות, קולנוע ופילוסופיה של השפה. בין היתר הוא נעזר בפסק דין של בית המשפט העליון האמריקני בעניינו של אסיר שנידון למאסר עולם, ושואל מה נאמר עליו בשפה המשפטית ומה נשאר מחוץ לה. הוא בוחן את מקומם של התקדים, הכללים והעובדות בכתיבה המשפטית, את השאיפה של המשפט לאובייקטיביות, את הקול הסביל שבו משפטנים נוטים לכתוב ואת תפקידו של עורך הדין כמי שמייצג לקוח, גם כשהתיק שלו חלש.

המסה מעלה שאלות שנוגעות לכל מי שעובד במקצוע בעל שפה משלו, מרפואה ועד אקדמיה: לשם מה נועדה השפה המקצועית, ומה היא אומרת על מי שמשתמשים בה?