סיכום בעברית של המאמר: The psychology of lone-wolf terrorism

הפסיכולוגיה של טרור הזאב הבודד

ב־1878 נכנסה מזכירה צעירה בסנקט פטרבורג ללשכתו של המושל הכללי של העיר, שלפה אקדח מבין בגדיה וירתה בו. היא לא ניסתה לברוח. היא גם מעולם לא פגשה את האדם שבשמו פעלה: סטודנט עצור שהמושל הורה להלקות בפומבי משום שלא הסיר בפניו את כובעו. כמעט 125 שנה אחר כך, בצד השני של העולם, שלח עבריין אמריקני שנמלט מהכלא מאות מכתבים עם אבקה לבנה ואיום אנתרקס למרפאות הפלות ברחבי ארצות הברית. גם הוא פעל לבדו, וגם הוא לא נפגע אישית מאיש מאלה שאיים עליהם.

טרור של "זאבים בודדים" מטריד את גורמי הביטחון, אבל הוא גם חידה למדעי החברה. ההסבר המקובל לכך שאנשים מוכנים לסכן את חייהם למען מטרה פוליטית הוא שארגונים וקבוצות מתגמלים אותם על כך ומענישים את מי שמשתמט. אלא שזאב בודד פועל בלי ארגון ובלי קבוצה שתדחוף אותו. אם כולם ייהנו מהתוצאה, למה שאדם אחד ישלם לבדו את מלוא המחיר? ומה בכלל אפשר לומר על אנשים שונים כל כך זה מזה, מזכירה רכת לב מרוסיה של המאה ה־19 ועבריין שהפך ל"לוחם האל"?

סופיה מוסקלנקו וקלארק מקולי בוחנים את השאלה דרך שני סיפורי חיים מפורטים: ורה זסוליץ', שירתה במושל טרפוב והפכה לגיבורה לאומית, וקלייטון ווגנר, שניהל מסע הפחדה נגד מרפאות הפלות ותיעד אותו בספר שכתב. הם משווים בין השניים, מחפשים את המשותף מעבר להבדלים הבולטים בזמן, במקום, באישיות ובאידאולוגיה, ובודקים מה יכולות להציע להבנת המקרים האלה כמה גישות: כלכלה ומדע המדינה של הבחירה הרציונלית, מחקרים על חיילים בשדה הקרב, הפסיכולוגיה האבולוציונית של שיתוף פעולה וענישה, ומחקרים על הזדהות עם קבוצות. המטרה המוצהרת היא להציע רעיונות והשערות, לא להוכיח אותם.

בדרך עולות שאלות שנוגעות לכל אחד מאיתנו: למה אנחנו מתרגשים מגורלם של אנשים שמעולם לא פגשנו, מה גורם לנו לרצות שמישהו ייענש על עוול שלא נעשה לנו, ומה מבדיל בין מי שרק כועס לבין מי שקם ועושה משהו.