סיכום בעברית של המאמר: Rethinking the paradigm of prejudice

לחשוב מחדש על פרדיגמת הדעה הקדומה

כשמדברים על גזענות, התמונה שעולה כמעט מאליה היא של אדם שרואה את האחר באופן מעוות: הוא חושב שהם עצלים, מסוכנים או טיפשים, וכל מה שצריך הוא לתקן את התפיסה השגויה שלו. מכאן גם הפתרון המוכר: להפגיש בין הקבוצות, לתת להן להכיר זו את זו, ולקוות שהסטריאוטיפים יתפוגגו. המודל הזה לא נולד יש מאין. הוא נשען על ספרו הקלאסי של גורדון אולפורט משנות החמישים, שהסיט את תשומת הלב מן הקורבנות אל מי שמחזיקים בדעות הקדומות, ועיצב במשך חצי מאה את הדרך שבה הפסיכולוגיה חוקרת אפליה ונאבקת בה.

סטיבן רייכר, מהחוקרים הבולטים של זהות חברתית ויחסים בין קבוצות, מבקש לטלטל את המסגרת הזאת. הוא מחלץ ממנה חמש הנחות יסוד שכמעט אינן נשאלות: שדעה קדומה היא מצב נפשי שלילי כלפי קבוצה אחרת, שהיא עניין של תפיסה שגויה, שהיא נמצאת אצל אנשים רגילים בקבוצה החזקה, שהיא עוסקת בקבוצת החוץ, ושהדרך להתגבר עליה היא לשנות את השקפותיהם של בני הקבוצה השלטת. כל אחת מההנחות האלה עומדת כאן למבחן.

השאלה שבמרכז המאמר פשוטה לניסוח וקשה לתשובה: האם אנחנו בכלל שואלים את השאלות הנכונות על גזענות? ואם לא, אילו שאלות היה עלינו לשאול במקומן, ומה המשמעות של זה למאמצים לקדם שוויון?

כדי לבחון זאת המאמר אינו מציג ניסוי או סקר אלא טיעון תאורטי, הנשען על תיאוריית הזהות החברתית, על מחקרי מנהיגות ועל שורה ארוכה של דוגמאות היסטוריות. הקורא פוגש בו את אולפורט עצמו, שכתב אחרי ביקור בדרום אפריקה שהיה משנה את סדרי העדיפויות של ספרו; את ההמונים של המאה התשע־עשרה בעיני האליטות; את הפוליטיקה ההודית של העשורים האחרונים; את הגורל השונה של יהודי בולגריה ויהודי גרמניה בתקופת השואה; ואת סיפורי ביטול העבדות ונפילת האפרטהייד. מתוך החומרים האלה עולות שאלות על היחס בין מנהיגים למונהגים, על האופן שבו קבוצה מגדירה את עצמה, ועל מה שבאמת משנה יחסי כוח בין קבוצות.