סיכום בעברית של המאמר: Re/visioning the women's movement in Israel

תנועת הנשים בישראל: ראייה מחודשת

בשנות השבעים נראתה תנועת הנשים בישראל כמו מחאה של ממש: קבוצות קטנות בחיפה, בתל אביב ובירושלים, הפגנות, דרישות לחקיקה, ניסיון להקים מפלגת נשים. כמה עשורים אחר כך התמונה נראית אחרת לגמרי. במקום תנועה אחת יש מאות עמותות, כל אחת עם נושא משלה, עם צוות מקצועי בשכר, עם קרנות שצריך לשכנע ועם דוחות שצריך להגיש. יש מי שרואים בכך סימן ברור לדעיכה: הפמיניזם, כך נטען, התפרק לפוליטיקה של זהויות, נבלע בהיגיון הניאו־ליברלי של השוק ואיבד את עוקצו הפוליטי.

הנה השאלה שבה עוסק המאמר של חנה הרצוג: האם הטענה הזאת נכונה גם לגבי ישראל של ראשית המאה העשרים ואחת? האם המעבר מתנועה עממית לעולם של עמותות, מה שמכונה "עמותיזציה", אכן מעיד על סופה של תנועת הנשים, או שאולי יש דרך אחרת להבין מהי בכלל תנועה חברתית?

כדי לבחון זאת המאמר משרטט את ההיסטוריה של הפמיניזם בישראל, מארגוני הנשים של תקופת היישוב ומהחוקים הראשונים של המדינה, דרך הקבוצות הרדיקליות של שנות השבעים, הוועדה לבדיקת מעמד האישה והקמת שדולת הנשים, ועד המחלוקות הקשות על אשכנזיות ומזרחיות, על פמיניזם לסבי ועל מקומן של נשים פלסטיניות ודתיות. לצד זה נבחן מגוון רחב של ארגונים שפועלים כיום, מארגוני שלום ומקלטים לנשים מוכות ועד עמותות להעצמה כלכלית בפריפריה וארגונים שמבקשים להגדיר מחדש מהי משפחה ומהי גבריות.

הניתוח נשען על ויכוח תאורטי רחב יותר על החברה האזרחית: האם יש מרחב ציבורי אחד שבו האזרחים מתדיינים, או מרחבים רבים שקבוצות מודרות יוצרות לעצמן? והאם תנועה נמדדת בגודלה, בלכידותה ובכוחה לגייס המונים, או ביכולתה לערער על הקודים התרבותיים השולטים?

ברקע עומדת המציאות הישראלית המיוחדת: מדינה שעברה במהירות מכלכלה סוציאליסטית לניאו־ליברלית, חברה של מהגרים ושל מיעוט פלסטיני גדול, וסכסוך מתמשך שבו השיח הביטחוני קובע לא מעט את גבולות האזרחות של נשים. השאלה מה נשאר מתנועת הנשים בתוך כל זה נוגעת לא רק לפמיניזם, אלא גם לשאלה מה פירוש פעולה פוליטית בעידן שבו הכול נראה כמו שוק.