סיכום בעברית של המאמר: 'Oh Rose, thou art sick!': Anti-individuation forces in the film American Beauty

"הו שושנה, את חולה!": כוחות אנטי־אינדיווידואציה בסרט יופי אמריקאי

יופי אמריקאי זכה בפרסי אוסקר, ורבים זוכרים אותו בזכות הצילום של שקית פלסטיק שרוקדת ברוח ושל עלי כותרת אדומים שנופלים על המסך. אבל מתחת לשכונה הפרברית המצוחצחת מסתתרת שאלה שפסיכואנליטיקאים מכירים היטב מחדר הטיפולים: מה קורה לזוג כשאחד מהם מתעורר לחיים ולשני יש כל סיבה לחשוש מהשינוי?

ליסטר ברנהאם מספר לנו שבעצם הוא כבר מת, אף על פי שהוא עוד בחיים. הוא שוקע בשיעמום, אשתו קרולין מקדישה את מרצה לשושנים ולנדל״ן, ובתם מתרחקת מהם. כשהוא מחליט להחזיר לעצמו משהו שאבד, הנישואים שנראו יציבים מתחילים להתפוגג. מי מבין הדמויות באמת משתנה, ומי רק נראה כמי שמשתנה?

כדי להבין זאת פונה המחבר, פסיכואנליטיקאי יונגיאני ומטפל זוגי מלונדון, אל מקורות מפתיעים. הוא מתחיל בשיר קצר של וויליאם בלייק על שושנה חולה ותולעת נסתרת, ממשיך לרעיון האינדיווידואציה של קרל גוסטב יונג, התהליך שבו אדם הופך להיות הוא עצמו, ומוסיף את תפיסתו של מייקל פורדהאם, שלפיה התהליך הזה מתחיל כבר בינקות ולא רק בחצי השני של החיים. נוסף על כך הוא מביא את תובנותיו של מכון טביסטוק, שרואה בזוג מערכת אחת ולא שני אנשים נפרדים.

השאלה המרכזית שהוא שואל היא אם אפשר לזהות בסרט תהליך הפוך מאינדיווידואציה, כוח שפועל נגד הצמיחה, ואיך יחסי זוגיות עשויים לשמש נגד ההתפתחות ולא רק לטובתה. לשם כך הוא עובר על העלילה כמעט סצנה אחר סצנה, מתמקד בקשר של ליסטר וקרולין, ובוחן את הדמויות האחרות שסביבם: הבת, השכן הצעיר, אביו הקשוח, והחברה שמסעירה את דמיונו של ליסטר.

אחר כך הוא מרחיב את המבט אל שאלה רחבה יותר: מה עושה הצפייה בסרט לצופה? האם קולנוע הוא רק בידור, או שהוא מזמין אותנו לחוות רגשות שאנחנו מדחיקים, ואולי אף להתמודד איתם? ומה קורה לצופה כשהסרט עצמו נוגע בכאב ובאובדן?