סיכום בעברית של המאמר: Involving Experts by Experience in Assessing Students' Readiness to Practise: The Value of Experiential Learning in Student Reflection and Preparation for Practice

שיתוף מומחים מניסיון בהערכת מוכנותם של סטודנטים לעבודה מעשית: ערכה של למידה חווייתית לרפלקציה של סטודנטים ולהכנתם לעבודה

סטודנטית לעבודה סוציאלית בשנה הראשונה יושבת מול מצלמת וידאו. מולה יושב אדם שמגולל בפניה מצוקה: אולי סיפור שהמציא, אולי משהו שקרה לאחר, ואולי דווקא פרק מחייו שלו. אבל זה לא שחקן ולא סטודנט אחר מהכיתה. זה אדם שקיבל בעצמו שירותי רווחה, או שמטפל שנים בבן משפחה, ובסוף הריאיון הוא גם זה שיגיד לה איך היא הייתה.

בבריטניה, עם הרפורמה בהכשרת העובדים הסוציאליים, נקבע שמקבלי שירותים ובני משפחה מטפלים יהיו שותפים בכל שלבי התואר, מראיונות הקבלה ועד ההוראה וההערכה. הרעיון פשוט וקשה ליישום בו בזמן: מי יודע טוב יותר מה פירוש להיות בצד המקבל של השירות, ואיך אפשר להכשיר עובדים שיעבדו בשותפות אמיתית עם הפונים אליהם אם הם אינם פוגשים אותם עד ההתנסות המעשית? מנגד, מה קורה כשהיחסים מתהפכים, ומי שהורגל להרגיש חסר אונים מול אנשי מקצוע מקבל לפתע את התפקיד של המעריך?

כריסטין סקילטון מתארת את פיתוחו של תרגיל כזה באוניברסיטת קינגסטון, בתוך קורס בשנה הראשונה שנועד להכין את הסטודנטים להתנסות בשטח. הסטודנטים, שעד אז תרגלו ראיונות זה עם זה, ראיינו "מומחים מניסיון", צפו אחר כך בהקלטה של עצמם, קיבלו משוב מהמרואיין ומהמנחה וכתבו עבודה רפלקטיבית. השאלה היא מה ערכה של למידה חווייתית כזאת: האם היא מסייעת לסטודנטים להבין את עצמם, את השפעתם על אחרים ואת המיומנויות שלמדו בכיתה, והאם היא יכולה לשמש מדד הוגן למוכנותם לעבודה.

התרגיל הוערך פעמיים, ב־2005 וב־2008, באמצעות שאלונים לסטודנטים ושיחות עם המומחים מניסיון ועם מנחי הקורס, ובין שתי ההערכות נערכו בו שינויים בעקבות מה שעלה מהראשונה. מאחורי הפרטים המעשיים, כמו בחירת התרחישים, התשלום למשתתפים והדרך לתת משוב, עולות שאלות עקרוניות על יחסי כוח, על ייצוג, על הגבול בין משחק תפקידים לחוויה אישית, ועל השאלה אם אמפתיה שנרכשה בתחילת הדרך שורדת את הלחצים של העבודה עצמה.