סיכום בעברית של המאמר: Humanity Lost: Alterity and the Politics of a Melancholic Anthropology

האנושות האבודה: אחרות והפוליטיקה של אנתרופולוגיה מלנכולית

תל אביב, בוקר של נובמבר 2008. אוטובוס צפוף, ונהג מבוהל שולח את הנוסעת הקרובה אליו להתקשר מיד למשטרה: מישהו שיושב מאחוריו, צעיר עם חבילה גדולה, אולי מחבל. אין דרך לדעת. אין זמן לברר. והיא, שאין לה תפקיד רשמי ושום ידע מוקדם על האיש, נדרשת להחליט. השאלה הזאת מסתירה הרבה יותר מהחלטה אחת: מי מוסמך להכריע, על סמך מה, ומה קורה למרחב הפוליטי כשהמדינה, לרגע, "עוברת" אל אדם אחד מול זר שאי אפשר לזהות?

הסצנה הזאת פותחת דיון שאינו עוסק באוטובוסים דווקא, אלא באנתרופולוגיה עצמה. במשך עשורים הדיסציפלינה שחקרה את השונות בין בני אדם ראתה את עצמה כמי שמצדדת בחלשים. אבל כדי לעמוד לצידם היא נשענה על מושגים כמו קהילה, זהות ואנושות משותפת, מושגים שלא תמיד מסוגלים להכיל את מה שחוקרים פוגשים בשטח. השאלה המרכזית היא מה קורה לחשיבה האנתרופולוגית על הפוליטי כשמוותרים על ההנחה שיש "אנחנו" ברור, ואפילו על ההנחה שיש אנושות אחת שכולנו שייכים אליה. ומה אפשר ללמוד מכך על האחריות כלפי אדם שאינך מכיר.

כדי לבחון זאת המחברת נשענת על שלוש שנים של מחקר שדה בישראל, שבהן עקבה אחרי האופן שבו יהודים ישראלים מציירים גבולות של שייכות ואיום בשם הביטחון הלאומי, ועל הסתירות שעלו בשיחות עם בני שיח מרקעים שונים, מנהג מונית ממוצא מרוקאי ועד ניצולי שואה. אלה הובילו אותה אל כתבי פרויד על אבל ומלנכוליה ואל המחשבה של עמנואל לוינס על אחרות. הדיון אינו אתנוגרפי במובן המקובל, אלא עיוני: הוא מניח זה לצד זה שני סיפורי אוטובוס. האחד הוא הרגע מ־2008. האחר מגיע מ־1948, מזיכרונותיה של לוחמת פלמ"ח שניסתה לפוצץ אוטובוס פלסטיני, ומתאר את הרגע שבו אצבעה מהססת על הכפתור, ואת מה שנאמר לה אחר כך. כל אחד מהם נקרא בעזרת האחר.

מאחורי השאלה על אנתרופולוגיה עומדת שאלה רחבה יותר: איך חושבים על פוליטיקה, אתיקה ואנושיות כשהקטגוריות שעליהן הכול נשען, ישראלי ופלסטיני, יהודי וערבי, אנחנו והם, מתגלות כפחות יציבות משנדמה.