סיכום בעברית של המאמר: Human Rights vs. Robot Rights: Forecasts from Japan

זכויות אדם מול זכויות רובוטים: תחזיות מיפן

בנובמבר 2010 התקיים בעיר נאנטו שביפן טקס יוצא דופן: ראש העיר העניק רישום משפחתי רשמי לפארו, רובוט טיפולי בדמות גור כלב ים. בטופס נרשמו "תאריך לידה" וגם "אב", הממציא של הרובוט. התקשורת היפנית סיקרה את האירוע באהדה, וכמעט איש לא מחה. באותה מדינה עצמה, אנשים שנולדו בה, גדלו בה ונישאו לאזרחיה, אבל הוריהם או סביהם הגיעו מקוריאה, אינם יכולים לקבל רישום כזה.

יפן היא אחת החברות המזדקנות והמצטמקות בעולם, והממשלה בחרה שם, בעקביות, להשקיע ברובוטים ולא בהגירה. רובוטים אמורים לטפל בקשישים, לעזור במטלות הבית, לשמור על הילדים ואף לשמר אמנויות מסורתיות. סקרים מראים שרבים מהיפנים מעדיפים מטפל רובוטי על פני אחות מהפיליפינים או מאינדונזיה. במקביל מתחזקים קולות התומכים בהענקת מעמד אזרחי לרובוטים, בשעה שזרים ותושבי קבע עדיין נאבקים על זכויות בסיסיות.

המאמר של ג'ניפר רוברטסון, אנתרופולוגית החוקרת את יפן, שואל מה הצירוף הזה מלמד על המושגים אזרחות וזכויות אדם, ומה הוא מבשר לחברות טכנולוגיות אחרות. האם זכויות לרובוטים הן בהכרח הרחבה של זכויות האדם, או שהן עשויות להתפתח בנתיב אחר לגמרי? ומה חלקם של מוסדות המשפחה והלאום בהכרעה מי זכאי לזכויות, ומי לא?

כדי לבחון זאת רוברטסון שוזרת יחד תחומים שבדרך כלל נחקרים בנפרד: התפתחות הרובוטיקה היפנית ורעיון האינטליגנציה המגולמת, תפיסות של חיים ושל קיום בשפה היפנית ובדת השינטו, מדיניות האוכלוסין של ממשלת שינזו אבה ותוכנית "אינובציה 25", ומערכת רישום משקי הבית שעליה נשענת האזרחות היפנית. היא משווה בין חוקי הרובוטיקה של אייזק אסימוב לאלה שניסח אוסמו טזוקה, יוצר "אסטרו בוי", ובוחנת מדריכים לחיים עם רובוטים, מחזות, פרסומות, יומן של משפחה שאימצה רובוט, וגם היתרי תושבות שהוענקו לרובוטים, לבובות ולדמויות מצוירות.

מאחורי הסיפורים המשעשעים לכאורה על חתולים רובוטיים וכלבי ים ממוכנים מסתתרת שאלה כבדה בהרבה: על מה נשענות זכויות האדם, ומי נחשב לחלק מהמשפחה ומהאומה.