סנכרון דיאדי ותהליכי תיקון קשורים לחשיפה לגורמי סיכון ולשליטה העצמית של ילדי גן

רקע תיאורטי

שליטה עצמית מתפתחת בגיל הרך כמכלול של תהליכים המאפשרים ויסות רגשות, כיוון תשומת הלב ובלימת דחפים. יכולת זו נשענת בין היתר על שני מרכיבים מרכזיים: שליטה מאמצת, הכוללת הסטת קשב, מיקוד קשב ורגישות תפיסתית, ושליטה עכבתית, המאפשרת בלימת תגובה דומיננטית לטובת ביצוע תגובה תת-דומיננטית מותאמת יותר למצב. רמות גבוהות יותר של שליטה מאמצת נקשרות ליכולות אמפתיה, מצפון, מוסריות, מיומנות חברתית והישגים לימודיים, וכן לשיעורים נמוכים יותר של הפרעות התנהגות פנימיות וחיצוניות. שליטה עכבתית תקינה חיונית להסתגלות בית ספרית, ליחסים חיוביים עם בני גיל ולתפקוד רגשי-חברתי תקין. פגיעה בהתפתחות השליטה העצמית בגיל הרך עלולה להוביל לפסיכופתולוגיה, בעיות התנהגות, שימוש בחומרים וכישלון לימודי, שהשפעותיהם נמשכות עד הבגרות.

איכות ההורות והיחסים בין הורה לילד קשורה באופן עקבי להתפתחות הוויסותית של הילד, כאשר הורות רגישה, מגיבה ותומכת באוטונומיה תורמת לביסוס שליטה עצמית. הורים וילדים בונים ומקיימים את מערכת היחסים ביניהם בתהליכים הדדיים ודו-כיווניים המתעצבים החל מהינקות, ותהליכים אלה נחשבים למסלול פוטנציאלי מרכזי שדרכו חשיפה לסיכון בילדות פוגעת בהתפתחות הוויסותית של הילד.

סיכון מצטבר

חשיפה לגורמי סיכון סביבתיים ואישיים מרובים – כגון עוני, הורות קשה ולא מגיבה, פסיכופתולוגיה הורית וכאוס ביתי – פוגעת באופן ישיר בהתפתחות השליטה העצמית של הילד ומעמידה אותו בסיכון לתוצאות אקדמיות ורגשיות-חברתיות ירודות. מדד הסיכון המצטבר בוחן חשיפה למספר גורמי סיכון חופפים ובלתי תלויים, ומהווה מדד חזוי טוב יותר לתוצאות התפתחותיות שליליות מאשר בחינת גורם סיכון בודד, שכן ככל שמספר גורמי הסיכון עולה כך גוברת חומרת התוצאות השליליות.

סנכרון דיאדי ותהליכי קרע ותיקון

סנכרון דיאדי חיובי מתאר תיאום פרו-חברתי הדדי בין הורה לילד, המתבטא באינטראקציה תגובתית והרמונית, לרבות התנהגויות לא-מילוליות כמו צחוק וחיוך וביטויים מילוליים של חיבה והערכה כלפי בן הזוג לאינטראקציה. חוויות סנכרון חיובי חוזרות ונשנות עם הדמות המטפלת נקשרות ליכולות בין-אישיות טובות יותר עם בני גיל, להסתגלות התנהגותית ואקדמית משופרת, ולביסוס תחושת ביטחון, קשר ורגולציה הומאוסטטית התומכים בהתפתחות שליטה עצמית לאורך הילדות.

לצד תרומתו של הסנכרון החיובי, קרעים באינטראקציה – רגעים שבהם אחד מבני הדיאדה מפריע לרצף חיובי בביטוי שלילי כגון תקיפה, האשמה, שליטה או התעלמות – הם תופעה שכיחה גם בדיאדות בריאות של הורה-ילד, וסנכרון חיובי מאפיין פחות ממחצית מזמן האינטראקציה בין הורים לפעוטות ולילדי גן. קרעים מתוקנים כאשר הדיאדה חוזרת למצב סנכרוני חיובי הדדי. משך הזמן שחולף מרגע הקרע ועד לחזרה לסנכרון חיובי, המכונה זמן השהיה עד לתיקון, מהווה מנגנון המאפשר לילד לצבור ביטחון ביכולתו להתמודד עם מצוקה בין-אישית, לבטוח בזמינות הדמות המטפלת ולהפנים בהדרגה את פונקציות השליטה העצמית שההורה מספק בתחילה מבחוץ. קצב תיקון מהיר יותר של קרעים בסנכרון בין אם לתינוק נקשר לוויסות פיזיולוגי טוב יותר של התינוק, ושיעורי תיקון גבוהים יותר נקשרים לוויסות רגשי משופר ולפחות בעיות התנהגות אצל ילדי גן. דיאדות בסיכון גבוה יותר להתעללות מציגות דפוסי אי-הסכמה דיאדית רבים יותר, קרעים תכופים יותר ותיקונים מוצלחים פחות, בהשוואה לדיאדות בסיכון נמוך.

שיטה

הדגימה כללה 238 דיאדות של אם וילד מחמישה מחוזות כפריים באזור המרכז-אטלנטי בארצות הברית. כמחצית מהמשפחות היו בעבר במעורבות עם שירותי הגנת הילד, וחלק מהאמהות המשתתפות תועדו כמבצעות התעללות. גיל הילדים נע בין 3 ל-5 שנים (גיל ממוצע 3.74), ו-51.5% מהם היו בנות. רוב האמהות היו בעלות הכנסה שנתית של 30,000 דולר או פחות, נשואות או במערכת יחסים מחויבת, ובעלות השכלה תיכונית או פחות. הורים וילדים השתתפו בשני ביקורי בית וביקור מעבדה אחד, ובמהלכם בוצעה משימת אתגר משותפת בת 3-5 דקות שבה הילד התבקש לבנות דגם תלת-ממדי מקוביות בעזרת אמו, כפי שהיה נהוג לעשות בבית.

סיכון מצטבר חושב כמשתנה מורכב הכולל שמונה גורמי סיכון דיכוטומיים, מחולקים לשלוש קטגוריות: סיכון סוציו-דמוגרפי (הכנסה נמוכה, הורות יחידנית, אי-סיום תיכון), סיכון פסיכו-חברתי (מהומה משפחתית וחשיפה לאלימות בקהילה) וסיכון להתעללות בילד (נוכחות סיכון להתעללות, חומרתה והפניה לאומנה). שליטה עצמית של הילד נמדדה בשתי משימות התנהגותיות של שליטה עכבתית – משימת הצורות ומשימת יום/לילה – ובדיווח הורי על גורם השליטה המאמצת מתוך שאלון התנהגות הילד. אינטראקציות אם-ילד בעת משימת האתגר תועדו בווידאו, תומללו ונותחו בשיטת קידוד להתנהגות חברתית, המאפשרת זיהוי רצפים של סנכרון דיאדי חיובי (שלוש פניות דיבור חיוביות רצופות ומעלה), זיהוי קרעים (התנהגות שלילית בודדת המפריעה לרצף החיובי), וכן חישוב זמן ההשהיה עד לתיקון הקרע.

ממצאים

סיכון מצטבר נמוך יותר נקשר לציוני שליטה עכבתית התנהגותית גבוהים יותר ולשליטה מאמצת מדווחת-הורית גבוהה יותר, גם לאחר בקרה על גיל הילד. סיכון מצטבר נמוך יותר נקשר גם לרמות גבוהות יותר של סנכרון דיאדי חיובי ולזמני השהיה קצרים יותר עד לתיקון. סנכרון דיאדי חיובי רב יותר נקשר הן לשליטה עכבתית טובה יותר והן לשליטה מאמצת טובה יותר, וזמני השהיה קצרים יותר עד לתיקון נקשרו אף הם לציוני שליטה עכבתית ושליטה מאמצת גבוהים יותר.

ניתוח מודל מבני לבחינת תפקידם המתווך של תהליכים דיאדיים בקשר שבין סיכון מצטבר לבין יכולות השליטה העצמית של הילד הראה התאמה מצוינת לנתונים. סיכון מצטבר גבוה יותר נקשר ישירות לרמות נמוכות יותר של סנכרון דיאדי חיובי ולזמני השהיה ארוכים יותר עד לתיקון קרעים. תהליכים דיאדיים אלה נקשרו בתורם הן לשליטה עכבתית התנהגותית והן לשליטה מאמצת מדווחת-הורית. משתני המודל הסבירו 21.7% מהשונות בשליטה העכבתית ההתנהגותית של הילדים ו-9.1% מהשונות בשליטה המאמצת המדווחת-הורית. האפקט העקיף של סיכון מצטבר על שליטה עכבתית התנהגותית דרך התהליכים הדיאדיים היה מובהק, וכך גם האפקט העקיף על שליטה מאמצת מדווחת-הורית. הקשר הישיר בין סיכון מצטבר לשליטה מאמצת מדווחת-הורית נותר מובהק גם לאחר הכללת התהליכים הדיאדיים במודל, בעוד שהקשר הישיר בין סיכון מצטבר לשליטה עכבתית ההתנהגותית לא היה מובהק, מה שמצביע על כך שהקשר בין חשיפה לסיכון מצטבר לבין שליטה עכבתית התנהגותית עבר בעיקרו דרך תהליכי הסנכרון והתיקון הדיאדיים.

דיון

ילדים ואמהות החשופים לרמות גבוהות יותר של סיכון מצטבר בילו פחות זמן בסנכרון אינטראקטיבי חיובי, וילדים אלו הראו ליקויים גדולים יותר ביכולות השליטה העצמית שלהם. בגיל הרך, כאשר עצמאות הילד וחקרנותו גוברות באופן טבעי, נדרשת השגחה הורית והצבת גבולות מוגברת, ולכן דפוסי אינטראקציה הרמוניים בין הורה לילד עשויים להיות חשובים במיוחד לתמיכה בהתפתחות הוויסותית. חשיפה מוגברת לסיכון מצטבר עלולה להקשות על יכולת ההורה ליצור הקשר יחסים תומך התפתחות, בין היתר משום שילדים החשופים לסיכון רב יותר נוטים להראות יותר התנהגויות חיצוניות ובעיות התנהגות המקשות על אינטראקציה הרמונית משותפת.

זמני השהיה ארוכים יותר בין קרעים לתיקונים נקשרים אף הם לליקויים בשליטה העצמית, ככל הנראה משום שתקופות ממושכות של חוסר ודאות ותחושת עומס רגשי בעקבות קרע ביחסים מגבילות את יכולת הילד לווסת עוררות ומצמצמות הזדמנויות ללמוד אסטרטגיות ויסות בליווי ותמיכת ההורה. לעומת זאת, קרעים קצרים המתוקנים במהירות מספקים לילדים הזדמנויות מותאמות גיל לחוות ולנהל מצוקה במינון קטן, המסייעות בהמשך להפנמת יכולות השליטה העצמית שההורה סיפק תחילה מבחוץ.

הממצאים מצביעים על סנכרון דיאדי חיובי וקצב תיקון קרעים מהיר כתחומים חשובים למחקר המשך ולהתערבות מוקדמת במשפחות החשופות לרמות גבוהות של סיכון בחיים המוקדמים. תוכניות התערבות המכוונות הן להורה והן לילד, כגון טיפול באינטראקציה הורה-ילד, המלמדות הורים לתרגל אינטראקציה דיאדית הדדית וחיובית ולעודד חזרה מהירה לסנכרון בעקבות קרעים, עשויות לתרום לחיזוק מיומנויות השליטה העצמית בקרב ילדים החשופים בגיל מוקדם לתנאים לא מיטיבים.

הממצאים מבוססים על נתונים חתכיים, ולכן לא ניתן להסיק כיוון סיבתי בין תהליכים דיאדיים לשליטה עצמית של הילד; ייתכן שילדים בעלי יכולות ויסות טובות יותר תורמים בעצמם ליצירת אינטראקציות הוריות הרמוניות יותר. הדגימה כללה בעיקר משפחות לבנות, בעלות הכנסה נמוכה ומתגוררות באזורים כפריים, מה שמגביל את יכולת ההכללה לאוכלוסיות מגוונות יותר. כמו כן, מדד הסיכון המצטבר אינו מביא בחשבון הבדלים בעוצמת ההשפעה של גורמי סיכון שונים או אינטראקציות ביניהם. מחקרי אורך והתערבות עתידיים נדרשים כדי לבחון האם חיזוק תיאום דיאדי ותהליכי תיקון קרעים בין הורים לילדים מוביל בפועל לשיפור ביכולות השליטה העצמית של הילדים.

מקור

Scholtes, C. M., Lyons, E. R., & Skowron, E. A. (2021). Dyadic synchrony and repair processes are related to preschool children's risk exposure and self-control. Development and Psychopathology, 33(3), 1072–1084.