סיכום בעברית של המאמר: US grand strategy after the Cold War: Can realism explain it? Should realism guide it?

האסטרטגיה הרבתי של ארצות הברית אחרי המלחמה הקרה: האם הריאליזם מסביר אותה? האם ראוי שינחה אותה?

ארצות הברית אוהבת לספר על עצמה סיפור של אומה יוצאת דופן: מגדלור של חירות, מדינה שמדיניות החוץ שלה נובעת מערכים ולא רק מאינטרסים. נשיאים משתי המפלגות דיברו על הפצת דמוקרטיה, על שלום דמוקרטי ועל אחריות עולמית. אבל מה קורה כשבוחנים את ההיסטוריה האמריקנית דרך עדשה אחרת לגמרי, עדשה שאינה מתעניינת בכוונות טובות אלא בכוח, בביטחון ובמאזן שבין המעצמות?

זו העדשה של הריאליזם, אחת המסורות הוותיקות והמשפיעות בחקר היחסים הבינלאומיים, ששורשיה נמתחים מתוקידידס ועד קנת וולץ. סטיבן וולט, מן הבולטים בחוקרי הריאליזם בימינו, מעמיד אותה כאן מול מקרה מבחן תובעני במיוחד: המעצמה שרואה את עצמה כמוסרית ביותר בעולם.

המאמר שואל שתי שאלות משלימות. הראשונה היא אם הריאליזם מסוגל להסביר את מה שארצות הברית עשתה בפועל בזירה הבינלאומית, מן ההתפשטות ברחבי צפון אמריקה, דרך שתי מלחמות העולם והמלחמה הקרה ועד העשורים שאחריה, שבהם הרחיבה את נאט"ו, פלשה לעיראק והתערבה במדינות רבות. השנייה היא אם אותה תיאוריה יכולה גם להורות מה ראוי לעשות, כלומר להתוות אסטרטגיה רבתי לארצות הברית של היום.

כדי לענות על השאלות האלה המאמר חוזר תחילה לוויכוח תיאורטי עקרוני: האם תיאוריה שעוסקת במבנה המערכת הבינלאומית יכולה בכלל להסביר את מדיניות החוץ של מדינה אחת, כפי שוולץ עצמו הטיל בכך ספק. אחר כך הוא מציג את יסודות הגישה הריאליסטית ועובר על יותר ממאתיים שנות מדיניות חוץ אמריקנית, תוך בחינה של מה שתואם את התחזיות הריאליסטיות ומה שחורג מהן. מתוך כך הוא בוחן אסטרטגיה המכונה "איזון מן החוף", את ההיגיון שלה, את יישומה באירופה, באסיה ובמזרח התיכון, ואת הביקורות שהועלו נגדה.

הרקע לכל זה הוא רגע פוליטי טעון במיוחד: השנה הראשונה לכהונתו של דונלד טראמפ, נשיא שהבטיח "אמריקה תחילה" ותקף את הממסד של מדיניות החוץ בשפה שהזכירה לרבים את הריאליזם עצמו. הדיון מעלה שאלות שחורגות הרבה מעבר לארצות הברית: עד כמה מדינות נשלטות בידי הסביבה שהן פועלות בה, מה קורה למעצמה כשהיא כמעט אינה מוגבלת בידי איש, ומה המחיר של מדיניות שמתעלמת מאיזון הכוחות.