סיכום בעברית של המאמר: Understanding Power and Powerlessness: Towards a Framework for Emancipatory Practice in Social Work

הבנת כוח וחוסר כוח: לקראת מסגרת לפרקטיקה משחררת בעבודה סוציאלית

מעט מאוד מילים חוזרות בעבודה הסוציאלית בתדירות כזו כמו "כוח" ו"העצמה". מדברים על מקבלי שירות מוחלשים, על דיכוי מבני, על הצורך להחזיר לאנשים שליטה על חייהם. ועדיין, כשעוצרים ושואלים מהו בעצם כוח, מתברר שאין הסכמה. יש מי שרואה בו משאב שאדם מחזיק בו, יש מי שרואה בו יחס של שליטה בין קבוצות, ויש מי שטוען שהוא פזור בכל פינה של החיים החברתיים ומעצב את האנשים עצמם. גם ה"העצמה" אינה מושג תמים: פוליטיקאים משתמשים בה כדי לדרוש מאנשים להסתדר לבד, ואנשי מקצוע עלולים להשתמש בה כדי לשמר את מעמדם כמי שיודעים טוב יותר מה נחוץ למטופליהם.

הבלבול הזה אינו עניין עיוני בלבד. עובדת סוציאלית שנכנסת לבית שבו אישה סובלת מאלימות מצד בן זוגה פוגשת בבת אחת כמה סוגים של כוח: של הגבר הפוגע, של מערכת המשפט, של שירותי הרווחה, של הקהילה, ושלה עצמה. האם כל כוח שמופעל מלמעלה הוא בהכרח דיכוי? מה קורה כשעזרה בכוונה טובה דווקא מקבעת את חוסר האונים? ואיך אפשר לעבוד עם גבר אלים בלי לשחזר בדיוק את הדפוס שרוצים לשנות?

המאמר של ג'רי טיו שואל כיצד אפשר להבין כוח וחוסר כוח באופן שיאפשר לעובדים סוציאליים לזהות את יחסי הכוח המורכבים שבמצבים שהם פוגשים ולפעול בתוכם בדרך משחררת. כדי לענות על השאלה הוא סוקר את התפיסות המרכזיות של כוח במדעי החברה: התפיסות המודרניסטיות של ובר ופרסונס, הגישות המבניות שעומדות בבסיס הפרקטיקה האנטי־דכאנית, הביקורת של פוקו והרעיונות של הפסיכולוגיה הפמיניסטית על כוח שנבנה יחד עם אחרים. מתוך הסקירה הוא בונה מסגרת מושגית לניתוח יחסי כוח, ובוחן אותה על מקרה של אלימות במשפחה, מהאישה והילדים ועד קבוצות טיפוליות לגברים פוגעים, ועל השאלה הרגישה של הסמכות שבידי העובד הסוציאלי עצמו, כשהוא נדרש לנוע בין עבודה בשותפות לבין הגנה על ילדים ועל מבוגרים פגיעים.

מאחורי הדיון עומדת שאלה רחבה יותר על מהות העבודה הסוציאלית: האם היא רק זרוע של המדינה שמפקחת על השוליים, או שיש בה אפשרות לשימוש אחר בכוח, כזה שפותח הזדמנויות במקום לסגור אותן.