סיכום בעברית של המאמר: The Other Tribe: Israel's Russian-Speaking Community and How It Is Changing the Country

השבט האחר: הקהילה דוברת הרוסית בישראל וכיצד היא משנה את המדינה

למעלה ממיליון איש עלו לישראל מברית המועצות לשעבר מאז תחילת שנות התשעים. ההערכה הייתה מאה אלף עולים בתוך שלוש שנים, ובפועל הגיעו ארבע מאות אלף. כשקבוצה גדולה כל כך נקלטת בחברה קטנה, עולה השאלה מי משנה את מי, ומי האורח ומי המארח.

העלייה הזו שונה מגל שנות השבעים, שהורכב בעיקר מפעילים ציונים ולעיתים משומרי מצוות. רבים מעולי שנות התשעים ביקשו קודם כול לצאת מאימפריה שקרסה, ולא הונעו מציונות או מקשר ליהדות. המאמר מתאר אותם כמי שנמצאים על שני מסלולי התנגשות. הראשון הוא הפער בין חוק השבות החילוני לבין הרבנות האורתודוקסית, שמגדירה מאות אלפים מהם כלא יהודים על פי ההלכה. השני הוא הפער בין חוק השבות לבין ההכחשה המוחלטת של זכות השיבה הפלסטינית, שמעמידה אותם מול האזרחים הערבים.

כדי להבין את הקהילה, המאמר בוחן אותה מכמה כיוונים: עליית "ישראל בעלייה" ואחריה ישראל ביתנו, והדמות הפוליטית של אביגדור ליברמן; היחסים בין דוברי הרוסית לערביי ישראל; השירות הצבאי והחוויה של הטרור, ובהם פיגוע הדולפינריום; והאתוס שהעולים הביאו איתם, כולל הנצחת לוחמי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. לאורך הדרך עולה שאלה שהחוקרים חלוקים בה: האם עמדותיהם של העולים מיובאות מברית המועצות או נוצרו במפגש עם המציאות הישראלית.

המאמר מבחין בין הדור הראשון לבין "דור 1.5", כ־150 אלף צעירים שהגיעו עד גיל 14. הוא בוחן את מקומם בכלכלה ובהייטק, את זהותם הפוליטית ואת מעמדם היהודי, שבגללו נדרשים חלקם לבדיקות DNA ולהוכחת שורשים. הוא מתייחס גם לכ־57 אלף העולים מרוסיה מאז חזרתו של פוטין לנשיאות ב־2012, ושואל אם הם דומים לקודמיהם.

לבסוף המאמר עובר מניתוח להמלצות: מה נחשף בקרב העולים החדשים בימי משבר הקורונה, איזה תפקיד יש למשרד הפנים בהגדרת היהדות, ומה אפשר ללמוד מהמושג "גיור סוציולוגי". השאלה המרכזית היא מה צריכה ישראל להבין על קהילה שאינה מסתפקת בקליטה ומבקשת להנהיג.