סיכום בעברית של המאמר: HOLOCAUST SURVIVORS AS IMMIGRANTS: THE CASE OF ISRAEL AND THE CYPRUS DETAINEES

ניצולי שואה כעולים: ישראל ועצורי קפריסין

בין אוגוסט 1946 לתחילת 1949 הוחזקו בקפריסין כ־51,000 יהודים, רובם ניצולי שואה, שניסו להגיע לפלשתינה במסגרת ההעפלה הבלתי חוקית ונעצרו בידי הבריטים. כשהורשו סוף סוף לעלות, חיכתה להם חברה שאיש מהם לא הכיר. היישוב מנה אז כ־670,000 נפש, והיה עסוק בבניית אומה ובמלחמה, ואידאולוגיה שהעמידה את צורכי הכלל לפני צורכי הפרט שלטה בו. עד סוף 1952 קלט היישוב כ־718,000 עולים, ובהם כ־374,000 ניצולים, יחס גבוה בהרבה מזה שידעו ארצות הגירה אחרות.

המאמר שואל שלוש שאלות על עצורי קפריסין: כיצד השפיעו חוויות המלחמה על יכולתם של ניצולים לחזור לחיים רגילים, מה תרמה או גרעה שהות הכליאה בקפריסין, ועד כמה היו כשירים להיקלט בחברה החדשה.

כדי לבחון אותן המאמר מתחיל בפרופיל דמוגרפי של העצורים: גיל, מין, יתמות, השכלה ומקצוע. אחר כך הוא עוקב אחר הציפיות ההדדיות של ותיקים ועולים, כפי שעולות מדיווחי שליחים בקפריסין, מאנשי הסוכנות היהודית ומעיתונות הפועלים. הוא מלווה את העצורים בשלבי הקליטה הראשונים: בבתי העולים ובמחנות המעצר, בערים ובעיירות הערביות הנטושות, במעברות, ובדוח מיוחד על רמלה ולוד ממאי 1949. פרק נפרד מוקדש ליחסים עם הקיבוצים, שרוב העצורים היו קשורים אליהם בתנועות הנוער, ולציפיות שתנועת העבודה תלתה בהם.

בחלקו האחרון עובר המאמר מעדויות לנתונים. הוא משתמש במפקד האוכלוסין של 1961 כדי להשוות את הניצולים לעולי טרום המדינה ולעולי ארצות האסלאם בארבעה מדדים: תעסוקה והכנסה, ידיעת עברית, גודל המשפחה ושיעור הילודה. המפקד אינו מבחין בין עצורי קפריסין לשאר העולים מאירופה, ולכן ההשוואה נעשית ברמת הניצולים כולם. המאמר מציב את המדדים האלה מול הצד הסובייקטיבי של החוויה, כפי שהניצולים עצמם תיארו אותה, ומתבונן גם בדרך שבה זיכרון השואה נקלט בהמשך בתודעה הישראלית.