סיכום בעברית של המאמר: The Discourse of the New World Order: 'Out-Casting' the Double Face of Threat

שיח הסדר העולמי החדש: נידוי פניו הכפולים של האיום

בערב 11 בספטמבר 2001 עמד נשיא ארצות הברית מול מצלמות הטלוויזיה ודיבר על רוע, על חירות ועל אויבים שמסתתרים בצללים. רבים ראו ברגע הזה את תחילתו של עידן חדש לגמרי. אבל מה אם המילים שנאמרו אז לא היו חדשות כל כך? מה אם הן המשך ישיר של שפה שנולדה עשור קודם לכן, כשהמלחמה הקרה הסתיימה ואמריקה נשארה פתאום בלי האויב שהגדיר אותה במשך ארבעים שנה?

לזר ולזר מציעות לקרוא את השיח האמריקאי שאחרי 11 בספטמבר כפרק נוסף בסיפור ארוך יותר, סיפור "הסדר העולמי החדש". את המושג הטביע ג'ורג' בוש האב בימי מלחמת המפרץ, ונשאלת השאלה אם הוא המשיך לפעול, לפעמים בלי שאיש אמר אותו בקול, גם בימי קלינטון וגם בימי בוש הבן. האם ייתכן ששלושה נשיאים משתי מפלגות שונות, עם סדרי עדיפויות שונים, מדברים בכל זאת באותה שפה?

השאלה שבמרכז המאמר היא כיצד שפה פוליטית מגדירה מה טוב ומה רע בעולם, וכיצד היא הופכת שני אנשים שונים מאוד, אוסאמה בן לאדן וסדאם חוסיין, לשני פנים של איום אחד. מה גורם לכך שמילה כמו "חירות" נשמעת אוניברסלית ומובנת מאליה, ומה מסתתר מאחוריה? ואיזה תפקיד ממלאים בנאומים פוליטיים אלוהים, הקוראן, בעלי חיים טורפים ותינוקות באינקובטורים?

כדי לבחון זאת ניתחו החוקרות מאגר של נאומים והצהרות של שלושה נשיאים אמריקאים בשלושה צמתים היסטוריים: מלחמת המפרץ של 1991, התקיפות באפגניסטן, בסודן ובעיראק ב־1998, והשנה שאחרי פיגועי 11 בספטמבר. הן בחנו מקרוב את בחירת המילים, את הצירופים החוזרים, את המטפורות ואת הציטוטים מכתבי הקודש, וקראו אותם זה לצד זה כדי לחשוף את הקשרים ביניהם. מתוך הקריאה הזאת הן מציעות מושג חדש, "נידוי", שמתאר את הדרכים שבהן שיח פוליטי מסמן מישהו כמי שעומד מחוץ לגבולות הסדר המוסרי.

מאחורי הניתוח הלשוני מסתתרת שאלה גדולה יותר: האם סיום המלחמה הקרה באמת שינה את האופן שבו מעצמה מדברת על עצמה ועל אויביה, או שרק החליף את שמות השחקנים?