סיכום בעברית של המאמר: Rethinking Gender in Arab Nationalism: Women and the Politics of Modernity in the Making of Nation-States. Cases from Egypt, Tunisia and Algeria

חשיבה מחודשת על מגדר בלאומיות הערבית: נשים ופוליטיקה של מודרניות בהקמת מדינות לאום. מקרי בוחן ממצרים, מתוניסיה ומאלג'יריה

בתחילת המאה העשרים, כשהעולם הערבי נאבק על עצמאותו מהשלטון האירופי, הופיעה דמות מוכרת בפסלים, בקריקטורות ובנאומים: אישה. מצרים עצמה צוירה ופוסלה כאישה, כאילו האומה כולה היא דמות נשית שצריך לשחרר או להגן עליה. באחת הכיכרות המרכזיות בקהיר הוצב פסל של איכרה שמסירה את צעיפה, לצד ספינקס קם לתחייה. דימויים כאלה אינם מקרה. הם מעידים על כך שמחלוקות על העתיד של האומה נוהלו, פעמים רבות, דרך גופן, לבושן ותפקידן של נשים.

המאמר מבקש לחשוב מחדש על היחסים בין מגדר ללאומיות ערבית. מצד אחד, הלאומנים, הן המתקדמים והן השמרנים, הפכו את האישה לסמל, מעין מאגר של זהות קבוצתית, ואף שחלקם קראו לשחרר אותה וחלקם להגן על תפקידה הביתי, כולם דיברו בשמה. מצד שני, נשים עצמן לא היו רק דימוי. הן כתבו, הן נאמו, הן הקימו ארגונים, הן השתתפו במאבקים נגד השלטון הקולוניאלי, והן ניסו לקבוע בעצמן מה פירוש להיות אישה בעולם מודרני. מהו אפוא היחס בין האישה כסמל לבין נשים אמיתיות? מה קרה לדרישות שלהן לאחר שהמדינות זכו בעצמאות? והאם הדרכים שבהן נוצר הקשר בין נשים ללאומיות היו זהות בכל המדינות?

כדי לענות על שאלות אלה השוותה המחברת בין שלוש מדינות בצפון אפריקה: מצרים, תוניסיה ואלג'יריה. כל אחת מהן הייתה נתונה לשלטון קולוניאלי אחר, ולכל אחת היו יחסים שונים עם קבוצות קרבה, עם מוסדות דת ועם האליטות החדשות. המחברת התבססה על מחקרים מגדריים בני העשורים האחרונים ועל כתבים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים: מאמרים, נאומים, ספרים של הוגים גברים, ולצדם שירה, סיפורים, זיכרונות ועיתונות שכתבו נשים משכילות. כך אפשר לשמוע את הוויכוח משני צדדיו, מפי מי שניסחו את הפרויקט הלאומי ומפי מי שנדרשו לקבל אותו או להתנגד לו.

השאלה אינה היסטורית בלבד. כשהמדינות הערביות מנסות מחדש להגדיר את זהותן ואת חוקיהן, עולים שוב הוויכוחים על מעמד האישה, על לבושה ועל מקומה במרחב הציבורי. הבנת הדרך שבה נוצרו הוויכוחים האלה מעניקה נקודת מבט חדשה על מה שקורה היום.