סיכום בעברית של המאמר: Identity Concerns in Intercountry Adoption: Immigrants as Adoptive Parents

שאלות של זהות באימוץ בין־ארצי: מהגרים כהורים מאמצים

ילד שמאומץ מארץ אחרת עובר שתי הגירות בבת אחת. הוא עובר למשפחה חדשה, ובאותו זמן גם לארץ חדשה, לשפה חדשה ולחברה שבה לעתים קרובות הוא נראה אחרת מכל מי שסביבו. השאלה "מי אני?", שמלווה כל אדם, נעשית אצלו מסובכת במיוחד: יש לו הורים שהוא מכיר והורים שהוא רק מדמיין, ארץ שבה הוא גדל וארץ שבה נולד, ופנים שמזכירות לסובבים, ולו עצמו, שהוא בא ממקום אחר.

בישראל האימוץ הבין־ארצי צמח במהירות מאז סוף שנות התשעים, ואיתו גם הוויכוח עליו. אחת הטענות המרכזיות נגדו היא שילדים כאלה יתקשו לגבש זהות יציבה. אבל מה יכולים ההורים לעשות כדי לעזור? כאן נכנסת לתמונה עובדה ישראלית מאוד: חלק ניכר מהמאמצים הם בעצמם עולים, שעברו פעם את הדרך מארץ אחת לאחרת, עם כל מה שהיא כוללת.

המאמר של דורית נוי־שרב שואל אם הניסיון הזה יכול לשמש משאב. האם הורה שחווה בעצמו זרות, געגועים ולחץ להשתלב יכול להבין טוב יותר את הילד ש"עלה" אליו, ואיך אפשר לתרגם את ההבנה הזאת לקשר הורי מיטיב? השאלה נבחנת מנקודת המבט של פסיכולוגיית העצמי, שרואה ביחס האמפתי בין הורה לילד את הבסיס לעצמי לכיד ובריא.

כדי לענות עליה, המאמר משלב תיאוריה על התפתחות הזהות בילדות ובבגרות, סקירה של מחקרים על אימוץ בין־ארצי בישראל, בשוודיה ובצפון אמריקה, נתונים על היקף התופעה בארץ וניסיון קליני של עבודה עם משפחות מאמצות, כולל קבוצות מעקב של הורים שאימצו מרומניה. לאורך הדרך עולות שאלות עדינות: האם כדאי לשמור על שמו המקורי של הילד? עד כמה לקשר אותו לארץ מוצאו? ומה עושים כשהורה עולה חושש שילדו יהיה ישראלי מדי?

השאלות האלה נוגעות לא רק למשפחות מאמצות. הן מאירות את הקשר בין הגירה, שייכות וזהות בחברה שרבים מבניה באו ממקום אחר, ואת התפקיד של אנשי המקצוע שמלווים משפחות כאלה בבחירת ההורים ובהכנתם.