סיכום בעברית של המאמר: Escaping Reality: Digital Imagery and the Resources of Photography

בריחה מהמציאות: הדימוי הדיגיטלי ומשאבי הצילום

תצלום של ג'.פ. מורגן מסתיר את פניו בכובע, ואנחנו רואים ראש שנמחק. אנחנו יודעים שזה לא כך, ובכל זאת אנחנו רואים אותו, כמו חולה קדחת שיודע שההזיות אינן אמיתיות ועדיין רואה אותן.

כל חידוש טכנולוגי באמנות נראה כמו הרחבה של אפשרויות היוצר. אבל מלגזה מגבירה את כושר ההרמה ובו בזמן לוקחת מהעובד את תחושת המשקל, המתח והחיכוך. המאמר שואל אם גם בצילום הדיגיטלי מתרחש משהו כזה: מה מתווסף לצלם, ומה עלול ללכת לאיבוד בלי שנשים לב.

כדי לבחון זאת, המאמר מתחיל בשאלה מה מקנה לצילום את כוחו. הוא משווה בין תצלום לציור באותו נושא. אישה עם פנים מכוסות בד נראית אצל מגריט מסתורית וסמלית, ובתצלום מבוים של קלרנס ג'ון לופלין היא נראית מטרידה. גם כשמגריט עצמו צילם את הסצנה שצייר, התצלום זעזע יותר. המאמר בודק אם ההבדל קשור לדיוק, ובוחן תצלום מטושטש לצד ציור מדויק. הוא עובר גם על הזרות וקיטועי מרחב: "ולנסיה" של קרטייה ברסון מול "הבר בפולי ברז'ר" של מאנה, ו"מאחורי תחנת סן לזר" מול ציור פוטוריאליסטי. הוא מתעכב על מקרי ביניים, כמו כפל החשיפה של וואנדה וולץ והמונטאז'ים של ג'רי אולסמן, שבהם הגבול בין צילום לציור מיטשטש.

משם עובר המאמר לדימוי הדיגיטלי: רשת של פיקסלים הנקבעים במספרים, שאפשר להעתיק ולשנות. הוא משווה אותו לתצלום שיש לו שלילי, ובוחן מקרים מהעיתונות: פירמידות שהוזזו בשער נשיונל ג'אוגרפיק, אקדח שהוסר משער רולינג סטון, ושני כוכבי קולנוע שחוברו בניוזוויק. הוא מציב אותם מול זיופים ישנים כמו הקיטום של טד קנדי ותצלומי גרדנר מהמלחמה. לבסוף הוא שואל מה קורה להנאה האסתטית כשצלם כמו פדרו מאייר מוסיף מטוסים לתצלום כדי ליצור "רגע מכריע". ושאלה אחת נוספת: איך נצפה בתצלומי העבר, שצולמו הרבה לפני העידן הדיגיטלי, כשנניח שכל דימוי הוא אולי בנייה?