סיכום בעברית של המאמר: Distant Lives, Still Voices: Sistering in Family Sociology

חיים מרוחקים, קולות דוממים: יחסי אחיות בסוציולוגיה של המשפחה

כמעט לכל אחד יש אח או אחות, ורבים מאיתנו יודעים כמה הקשר הזה יכול להיות עמוק, מתיש, מצחיק או מכאיב. ובכל זאת, כשסוציולוגים כותבים על משפחות, הם מדברים על הורים וילדים, על בני זוג, על אימהות ועל טיפול בהורים מזדקנים. נשים מופיעות במחקר כאימהות, כבנות, כעובדות וכרעיות, אבל כמעט אף פעם לא כאחיות. איך ייתכן שקשר כל כך נפוץ ועמיד נשאר כמעט בלתי נראה?

הפרדוקס חריף עוד יותר משום שאחיות דווקא נמצאות בכל מקום בדמיון הציבורי. העיתונות אוהבת סיפורים על יריבות בין אחיות מפורסמות, הספרות והקולנוע חוזרים שוב ושוב לקנאה ולנאמנות שביניהן, והתנועה הפמיניסטית בנתה על דימוי "האחוות" את הקריאה שלה לסולידריות בין נשים. גם אנשי מקצוע בתחומי הנפש והרווחה מתעניינים באחים, בעיקר כשהם ילדים שרבים ביניהם או קשישים שמטפלים זה בזה. אבל מה קורה בכל השנים שבאמצע, ומה האחיות עצמן אומרות על הקשר?

מלאני מאוטנר, סוציולוגית מהאוניברסיטה הפתוחה בבריטניה, שואלת מדוע הסוציולוגיה של המשפחה הזניחה את הקשר בין אחיות, ומה אפשר ללמוד ממנו על אינטימיות, על יחסי כוח ועל עיצוב הזהות הנשית. היא בוחנת כיצד אחיות מוצגות בתרבות הפופולרית, בפוליטיקה הפמיניסטית ובשיח של המומחים, ומעמידה מולן את קולותיהן של אחיות אמיתיות. לשם כך היא נשענת על מחקר איכותני שערכה באנגליה בשנות ה־90, ובו ראיונות עומק, משותפים ואישיים, עם 37 ילדות ונשים בנות 6 עד 50, ממעמדות, ממוצאים ומנסיבות חיים שונים. המרואיינות סיפרו על ילדות משותפת, על עזיבת הבית, על אימהות, על נקודות מפנה ועל הרגעים שבהם הקשר התקרב או התרחק.

מתוך הסיפורים עולות שאלות שהולכות הרבה מעבר לשאלה אם אחיות הן חברות או יריבות: מי מטפלת במי, מי מחליטה, איך הקשר משתנה כשהחיים משתנים, ומה מקומם של קשרים "רוחביים" בין בני אותו דור בעולם שבו המשפחה המסורתית מתפרקת ומתארגנת מחדש.