סיכום בעברית של המאמר: Disability as the Basis for a Social Movement: Advocacy and the Politics of Definition

מוגבלות כבסיס לתנועה חברתית: סנגור ופוליטיקה של הגדרה

בארצות הברית של שנות השמונים חי כל אחד־עשר אדם בגיל העבודה עם מוגבלות. מדובר בעשרות מיליוני אנשים שנתקלים מדי יום במדרגות שאין להן רמפה, במקומות עבודה שסגורים בפניהם ובעמדות שרואות בהם חסרי אונים. אפשר היה לצפות שקבוצה כזאת, שנתונה להדרה כה רחבה, תתארגן ותדרוש שינוי, כפי שעשו שחורים ונשים בעשורים הקודמים. אלא שבפועל רובם לא ראו בעצמם חלק מקבוצה, ואף לא ביקשו להצטרף לקהילה פוליטית של אנשים עם מוגבלות.

כאן מתעוררת שאלה מרתקת על האופן שבו קבוצות חברתיות נולדות. הדרה לבדה אינה מספיקה כדי ליצור זהות משותפת ופעולה קולקטיבית. אנשים עם מוגבלות חיים בדרך כלל בין בני משפחה ושכנים שאין להם מוגבלות, הלקויות שלהם שונות מאוד זו מזו, והתווית "בעל מוגבלות" עצמה נושאת משמעות של תלות וחולשה שרבים מעדיפים להתרחק ממנה. ובכל זאת, בעשורים האחרונים קמה בארצות הברית תנועה של ממש. איך נוצר מושג אחד שמחבר עיוור, משותק ואדם עם אפילפסיה? מי שינה את המשמעות של המילה "מוגבלות", ומה היה תפקידה של הממשלה בכל זה?

כדי לענות על השאלות האלה נשען המחקר על עבודה קודמת של המחבר בתחום, שכללה חומרי ארכיון וראיונות עם פעילים ועם בכירים בממשל. הוא עוקב אחר המעבר מארגונים שייצגו כל אחד סוג אחד של לקות אל קואליציות ארציות, בוחן את החוקים הפדרליים של שנות השבעים ואת ההגדרות שנקבעו בהם, ומעמיד אותם מול התיאוריות המקובלות על הדרך שבה תנועות חברתיות צומחות ומגייסות משאבים.

מעבר לתולדות התנועה, השאלה נוגעת בכוחן של מילים והגדרות. כשחברה בוחרת איך לקרוא לקבוצה ואיך לסווג אותה, היא קובעת גם מה מגיע לה: האם נגישות היא חסד שמעניקים או זכות שמחזיקים. ההיסטוריה של התנועה הזאת מאפשרת להתבונן מקרוב בתהליך שבו מצב רפואי הופך לעניין פוליטי, ובקשר המורכב בין רעיונות, מוסדות וכוח.