סיכום בעברית של המאמר: Different Types of Client Participation and the Effects on Community-Social Work Intervention

סוגים שונים של שיתוף לקוחות והשפעתם על התערבות בעבודה סוציאלית קהילתית

מעטים הרעיונות בעבודה הסוציאלית שזוכים להסכמה רחבה כמו הרעיון שצריך לשתף את האנשים שהשירות נועד להם. ועדות שכונה, נציגי ציבור בהנהלות, אספות תושבים, סקרים ומדיניות של "דלת פתוחה" נחשבים כמעט לסימן היכר של עבודה קהילתית טובה, והם נשענים על אחד מערכי היסוד של המקצוע, הזכות של אנשים להגדרה עצמית. ההנחה שמלווה את כל אלה היא שככל שהלקוחות משותפים יותר, כך ההתערבות מצליחה יותר.

אבל האם זה באמת כך? הפלא הוא שההנחה הזאת כמעט לא נבדקה. מחקרים שבחנו השתתפות התעניינו בעיקר בצורות שהיא לובשת ובהשפעתה על העובדים ועל התהליך, ופחות במה שהיא משיגה בפועל. ובמקרים הבודדים שבהם נבדקו התוצאות, התמונה הייתה מבולבלת: יש עדויות לכך שהשיתוף מועיל בשלב התכנון ונזנח בשלב הביצוע, ויש ארגוני הורים שלמרות השתתפות פעילה לא הצליחו להשפיע על ההחלטות שרצו להשפיע עליהן. חלק מהבלבול נובע אולי מכך ששיתוף נמדד בדרך כלל כדבר אחד, כאילו ועדת הנהלה ואספת שכונה הן אותו הדבר, וגם הצלחה נמדדה כדבר אחד.

המאמר של חיה יצחקי ואלן יורק, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן, מנסה לפרק את שני המושגים. הוא נשען על סקר שנערך בקיץ 1988 בקרב מאתיים מנהלים ומנהלי מחלקות ב־69 מתנ"סים ברחבי ישראל, מוסדות שהשיתוף הוא חלק מהאידיאולוגיה שלהם. המשיבים נשאלו באיזו מידה הם משתמשים בסוגים שונים של ועדות ושל נוהגי שיתוף, עד כמה נציגי הציבור דומים לתושבים שהם מייצגים, ומי יוזם את השיתוף, הלקוחות או המתנ"ס. מנגד נשאלו על מה שהמתנ"ס משיג: כמה חוגים מתמלאים וכמה נסגרים, עד כמה התושבים מזדהים עם המקום, מה מצבו הכספי ומה היקף תחלופת העובדים.

ההבחנה בין סוגים שונים של שיתוף ובין סוגים שונים של הצלחה מאפשרת לשאול שאלה מדויקת יותר מהשאלה הכללית אם שיתוף "עובד": איזה שיתוף, ולאיזו מטרה. התשובה נוגעת לא רק לחוקרים אלא לכל מי שמנהל שירות ציבורי ומתלבט כמה זמן ומשאבים להשקיע בהקשבה לאנשים שהוא משרת.