סיכום בעברית של המאמר: Comparing bilinguals’ quoted performances of self and others in tellings of the same experience in two languages

השוואת הגילום המצוטט של העצמי ושל אחרים אצל דו-לשוניים המספרים את אותה חוויה בשתי שפות

כשאנחנו מספרים על משהו שקרה לנו, אנחנו כמעט אף פעם לא מסתפקים בתיאור. אנחנו מחקים: "והיא אמרה לי…", "ואני עניתי לה…". הציטוטים האלה הם לעתים קרובות הרגע החי ביותר בסיפור, הרגע שבו המספר כבר לא רק מתאר את מה שהיה אלא כמעט מגלם אותו מחדש מול המאזינים. אבל עד כמה הם נאמנים למה שנאמר באמת? האם אנחנו משחזרים מילים, או בונים דמויות שנשמעות אמינות?

קשה מאוד לבדוק את השאלה הזאת, משום שכמעט אף פעם אין בידינו הקלטה של השיחה המקורית. כאן נכנסים לתמונה דוברים דו-לשוניים. כשצעירה שגדלה בין שתי שפות מספרת על ויכוח עם פקיד בליסבון או על התנגשות עם קשישה ברכבת התחתית של פריז, אפשר לדעת בדרך כלל באיזו שפה התנהלה השיחה. ומה קורה כשהיא מספרת את אותו סיפור בדיוק בשפה האחרת?

המאמר עוסק בצעירות ממשפחות של מהגרים פורטוגלים בצרפת, שגדלו עם פורטוגזית של ההורים בבית ועם צרפתית של בית הספר ושל הפרברים. בכל אחת מהשפות האלה לסלנג, לנימוס ולגסות יש משמעויות חברתיות אחרות, ודרך דיבור שנשמעת עירונית ונועזת בשפה אחת עלולה להישמע כפרית או מגונה בשנייה. השאלה המרכזית היא אם הדוברות מצטטות את הדמויות בסיפוריהן, ובכללן את עצמן, באופן נאמן לשפה ולמצב המקוריים, או שהן בונות בכל שפה דמויות אחרות.

כדי לבחון זאת סיפרו שש צעירות דו-לשוניות סדרה של חוויות אישיות, על פחד, על צחוק בלתי נשלט ועל היתקלויות לא נעימות עם זרים ועם בני משפחה, פעם בצרפתית ופעם בפורטוגזית, כל פעם למראיינת אחרת בת גילן. שש צעירות נוספות סיפרו את סיפוריהן פעמיים באותה שפה ושימשו קבוצת ביקורת. כל ציטוט בכ-220 הסיפורים נבדק: האם הוא ישיר או עקיף, האם הדוברת מצטטת את עצמה או מישהו אחר, והאם הדמות מדברת כפי שהיה מצופה במצב כזה או בדרך מפתיעה, גבוהה או נמוכה מן הצפוי. מאזינים דו-לשוניים התבקשו גם לתאר איך דמיינו את הדמויות בכל גרסה.

מאחורי ההשוואה הזאת עומדת שאלה רחבה יותר: האם כשאנחנו מספרים על העבר אנחנו מתעדים אותו, או מופיעים בו כל פעם מחדש בדמות קצת אחרת.